זה היה שבוע, שאם לא היה עצוב וכואב, היינו חושבים שהוא אפילו היה משעשע. מי שעוקב קצת אחרי עמודי הרשתות החברתיות של ערוץ הכנסת, בוודאי נתקל באין ספור קטעים בהם, בין היתר, ניתן לצפות בח"כ דוד ביטן מחלק סוכריות במליאה, בסרטון של הח"כית אמילי מואטי מהקואליציה משמיעה ליו"ר האופוזיציה הקלטה של סבתה שמעריצה כל כך את נתניהו – אבל בעיקר ניתן לראות סרטונים של גידופים, צעקות וקללות.
הסרטונים האלה, שחלקם מצחיקים וחלקם מעוררים כעס על גבול הבחילה, יכולים להיראות מהצד כמו קומדיית מצבים לא מוצלחת במיוחד. אבל האמת צריכה להאמר – בית הנבחרים שלנו הוא בדיחה, בדיחה רעה מאוד.
הקואליציה, שמתמודדת עם אתגר בלתי נגמר של היעדר אצבעות להעביר חוקים חשובים, נכשלת שוב ושוב בתפקידה. לעולם לא שימשתי מרכז הקואליציה בכנסת ישראל, אבל אפשר להגיד בוודאות שמשהו לא עובד. האופוזיציה, כפי שהבטיחה, ממררת לקואליציה את החיים. כפי שבכר הדשא בכדורגל יש קבוצה אחת שרוצה יותר מהקבוצה השנייה, כך נראים חברי האופוזיציה. הם "רעבים" יותר לניצחון, ובשל כך הם משיגים ניצחונות לא מעטים.
אבל יותר מאשר האופוזיציה מנצחת, נכון יותר להגיד שהקואליציה סופגת הפסדים והשפלות בשל חוסר ההבנה שאין עכשיו ברירה – כולם צריכים לשרוץ במליאת הכנסת כדי לגרום לבית הנבחרים לעבוד. לאורך זמן, ושוב אתן דוגמה מעולם הספורט, קשה מאוד לשמור על דריכות ולשמור על כושר שיא. אבל, מי שבמודע הלך עם כלים צרים לניצחון, לא יכול להאשים בכישלונותיו את האופוזיציה הלוחמנית, בעיקר לא אופוזיציה כמו האופוזיציה של נתניהו.
אבל עם כל המחמאות לנתניהו, שמדהים לראות אותו כאחרון הפרלמנטרים במליאת הכנסת כל כך הרבה שעות, המהלכים של האופוזיציה בהובלתו מרגישים כמי שנמצאים על הגבול המסוכן. הקואליציה אומנם לפעמים מסנדלת את עצמה עם מהלכים כאלה ואחרים של רע"מ או גורמים אחרים בתוכה, אבל לא ניתן לקבל התנגדות אוטומטית של האופוזיציה לאישור הצעות חוק חשובות, אך ורק כדי לשתק ולהפיל את קואליציית בנט.
הקו הדק
גם האופוזיציה הקודמת, בראשות יאיר לפיד, התנגדה להרבה מהלכים של הקואליציה כדי להפיל את הממשלה. כפי שעשו חברי אופוזיציה לאורך ההיסטוריה במדינת ישראל הדמוקרטית. עם זאת, ההתנהלות של האופוזיציה נמצאת כרגע על הגבול הדק מאוד של להפוך ללא לגיטימית. שיתוק מוחלט של הפעילות הפרלמנטרית בתקופה הזו, במהלך התפשטות נוספת של הקורונה, הוא לא פחות מחסר אחריות.
אבל הסכנה הגדולה בהתנהלות של האופוזיציה לא טמונה בידיים הנמרצות שמצביעות באופן אוטומטי נגד כל הצעת חוק של הקואליציה, אלא הפה של חברי האופוזיציה. גם במקרה של שיח האופוזיציות לדורותיהן יש הבנה שהשיח הוא אגרסיבי. כך מצופה מכל אופוזיציה להיות. אבל שנחצה הקו שבין אגרסיביות לאלימות, שם כבר טמונה בעיה קשה.
השיח שנשמע במליאת הכנסת ובוועדות השונות הוא מבחיל ומסוכן. כך, למשל, נשמע חבר הכנסת דודי אמסלם. "אל תדאג, גם יומך יגיע", הוא מפזר לעבר חבר כנסת מהקואליציה. וכך זה נשמע:
זו דוגמה אחת מיני רבות לשיח, שהחל עוד בנאום ההשבעה של ראש הממשלה נפתלי בנט אי שם לפני קצת יותר מחודש. חברי הממשלה והקואליציה סופגים מדי יום גידופים שלא ראויים להישמע מפי נציגי הציבור שלנו. אומנם ערוץ הכנסת פחות פופולרי מערוץ האח הגדול, אבל הסרטונים שיוצאים מהכנסת מופצים באין ספור קבוצות וואטסאפ, ובמקרים שליליים יותר מקודמים על ידי חברי הכנסת המגדפים בעצמם.
הדאגה האמיתית שלי מהשיח הזה הוא לא שהוא יוביל לפירוק הממשלה ויגרום לאי יציבות, אלא שאותה אי יציבות תיגרם מהשיח הנוראי הזה בעצמו, שיחלחל לציבור. שיח כזה לא החל היום, אבל הוא מקבל רוח גבית של ממש ככל שאנחנו מתפתחים בתחום הרשתות החברתיות.
הקואליציה הצרה הזו מגישה לפעמים ניצחונות לאופוזיציה על "מגש של כסף", והאופוזיציה, מצידה, במאמץ רב מצליחה בתפקידה. לכן, השיח המופקר הזה חייב להיפסק. אפשר בלעדיו ואף רצוי וחובה שייפסק. לא בכדי, בסופו של דבר, בעת נאום של יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו בכנס של צעירי הליכוד קם לו "עשב שוטה" וצעק: "את בנט ולפיד צריך להרוג". ראוי שכולנו ננהג כמו בנימין נתניהו שהדף את האמירות האלה באופן מיידי. ואם עשה זאת מול אותו "עשב שוטה", שיעשה זאת מול חברי וחברות הכנסת שמשתלחים ללא רסן בראש הממשלה נפתלי בנט ובאנשי הקואליציה.
קרן אור אחת הצליחה להשאיר אצלי טיפה של תקווה שעדיין לא מאוחר. מחיאות הכפיים שמילאו את המליאה, חברי וחברות קואליציה ואופוזיציה כאחד, אחרי נאום הבכורה של הח"כית שירלי פינטו. אז כדי להישאר בטעם טוב לטור הזה, נסיים בתיעוד הרגע המיוחד הזה בכנסת: