זקני משרד החוץ מספרים שכשעוזריה של גולדה מאיר רצו לדון בנושא ההסברה, תגובתה הייתה: "בשביל מה צריכים את זה, הרי כל העולם יודע שאנחנו צודקים".

ואומנם הרוב בעולם הנאור ראה אז במפעל הציוני ובהקמת מדינת ישראל צדק היסטורי, ניצחון הרוח האנושית. גם ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים נראה לרבים כהוכחה לצדקתה. אבל מאז ההכרה בצדקנו הפכה ליותר "גמישה" — כפופה לאינטרסים בינלאומיים, מדיניים, כלכליים ואחרים - ובשנים האחרונות גם לחלק ממערכה אידיאולוגית, כביכול, שלא נעדרים ממנה לעתים סממנים אנטישמיים, מלווים ביצירת הזדהות בין גורל הפלסטינים ועברם של העבדים השחורים באמריקה, כשגורמים פוסט־ציוניים בישראל הוסיפו דלק למדורה.

אחד הביטויים האנטי־ישראליים הנבזיים ביותר בעניין זה היה פרסום תמונות הילדים הפלסטינים שנהרגו בעזה, ללא כל התייחסות למתקפת הטרור של חמאס, שהייתה אחראית למותם.

ברם זו המציאות שישראל מתמודדת איתה, ולא מהיום, והוויכוח על ההסברה, או בכינויה העכשווי "דיפלומטיה ציבורית", איננו יורד מסדר היום, והוא מתאפיין לעתים בלא מעט חוסר הבנה ובורות. ה"הסברה" איננה יכולה להיות יצור שקיים בזכות עצמו, אלא היא חלק ממדיניות.

כשלממשלה אין מדיניות ברורה, כמו במצב הנוכחי כשעל פי הצהרת הכוונות שלה עצמה, "ממשלת השינוי" איננה מתכוונת לנקוט עמדות בנושאים מדיניים עיקריים, גם אין לצפות להישגים הסברתיים. נראה ששרי הממשלה מודעים לכך, אך מנסים לכסות על ערוותם על ידי העלאת נימוקים מופרכים ואנטי־היסטוריים כמו אמירתו של שר החוץ יאיר לפיד שישראל "בגלל יחסי הציבור הלוקים שלה" בתקופת ממשלת נתניהו, אשמה בגל הגואה של האנטישמיות בעולם.

אמירות מסוג זה לא רק שחוטאות לאמת, אלא שפוגעות במאבק נגד המגמות האנטי־ישראליות בחלקים מהעולם, לרבות האנטישמיות, אך הן אינן מפתיעות בהתחשב בדעות הנבערות שהשר השמיע לאחרונה בעניין מהות האנטישמיות בכלל. ואולם דבריו אוויליים ומטעים במיוחד לנוכח העובדה שמובילי המסע נגד ישראל בקונגרס הצהירו שהתנגדותם איננה מתייחסת לממשלה ישראלית כזאת או אחרת, אלא למדינת ישראל עצמה.

ישראל מתלבטת זה שנים כיצד, באילו כלים ובאמצעות איזה גורם ממשלתי להפעיל את מאמצי ההסברה שלה, ולעתים שיקולים אישיים ופוליטיים גברו על שיקולים ענייניים. על פי ההיגיון, למשרד החוץ נועד תפקיד מוביל בהקשר זה, אך יש לכך סייגים, שכן רק אם בראשו עומד שר סמכותי בעל מעמד מרכזי בקביעת מדיניות החוץ של ישראל, כמו משה דיין ושמעון פרס בעבר, המשרד מסוגל למצות את תפקידו בתחום ההסברה (גילוי נאות: הייתי הממונה על הסברת החוץ בממשלת בגין־דיין). אחרת, ובפרט אם מדובר בארצות הברית, תפקידו של ראש הממשלה הוא המכריע, ובפרט אם הוא עצמו מסבירן מעולה כפי שהיה נתניהו.

לדובר צה"ל גם תפקיד חשוב בהסברה, והוא מילא אותו בהצלחה אופטימלית ברוב האירועים הביטחוניים בעבר כולל "שומר החומות", אך יש לו מגבלות בשל עצם אופיו הצבאי שמחייב אותו לתת קדימות לשיקולים צבאיים מבצעיים, ומאידך שם אותו במשבצת, שבאווירה האנטי־צבאית של השמאל והתקשורת האמריקאיים – פוגעת ביעילותו. בעבר, אגב, היה קיים צוות חשיבה ותכנון לצד הדובר, וכדאי לחשוב על חידושו.

בשטח, השגרירים הם המסבירנים הראשיים, ובמיוחד באמריקה, בתנאי שיש להם הנתונים לכך. זה מחייב את הממשלה בהקפדה יתרה לגבי המינויים האלה, גם בהקשר ההסברתי. בארצות הברית אכן יש היום מציאות אקוטית במיוחד, לא רק בגלל הסוגיה הקריטית של הגרעין האיראני שלגביה ירושלים ו־וושינגטון חלוקות, אלא גם בשל השינויים הדמוגרפיים בציבור האמריקאי והמגמות האנטי־ישראליות בחלק מהמפלגה הדמוקרטית.

לא הכל הוא תוצאה של פעילות הסברתית יזומה, או, להפך, של כישלונות הסברתיים; לפעמים אירועים שאינם קשורים כלל בישראל, כמו הפיגוע במגדלי התאומים, עושים את שלהם, ובמקרים אחרים, בהפוך על הפוך, דווקא פעולות שמכוונות נגד ישראל מביאות לתוצאה חיובית. כך למשל החרם של "בן אנד ג'ריס" הביא באמריקה לתרעומת, ולאו דווקא בציבור היהודי, על יצרני הגלידה ועל חברת האם שלהם. אז תודה ל"בן אנד ג'ריס".