שר החוץ יאיר לפיד התייצב אתמול (ראשון) במרכז הבינתחומי בהרצליה כדי לתת את "נאום עזה" שלו. הנאום הזה היה חשוב ללפיד. בשעות שלפני הנאום תדרכו דובריו את הכתבים כי הוא יציג בנאום "מדיניות חדשה" בנוגע לרצועת עזה. בניגוד לפושים בחלק גדול מאתרי החדשות, התוכנית של לפיד לא באמת כללה מדיניות חדשה, אלא תוכנית אקלקטית ובוסרית למדי, שלא אושרה באף פורום ממשלתי.
לזכותו של לפיד יש לומר כי הוא איבחן היטב את הבעיה כבר במשפט הראשון. "ישראל צריכה לענות לעצמה על השאלה: מה אנחנו רוצים לעשות עם עזה?", הוא אמר. זה מדויק. ממשלות ישראל בעשור האחרון די ברחו מקבלת החלטות בנושא עזה, מה שהוביל את ישראל לעוד ועוד סבבי אלימות ברצועה כשכל אחד מהם מסתיים בחזרה לנקודת הפתיחה.
הפתרון שלפיד הציג בנאום הוא כלכלה תמורת ביטחון. "למרבה הפלא, הצעה רצינית לכלכלה תמורת ביטחון בעזה מעולם לא הונחה על השולחן", הוא אמר. כאן לפיד כבר פחות דייק. תכניות דומות או זהות הונחו על השולחן כמה פעמים בעשור האחרון, כולל בממשלה הנוכחית.
ב-2014, בסיום מבצע "צוק איתן", שרת המשפטים דאז ציפי לבני קידמה מהלך להעברת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם שכללה את שיקום עזה, תמורת מניעת התחמשות חמאס והחזרת הרשות הפלסטינית לרצועה. לפיד מציע ב-2021 פחות או יותר את אותו הדבר. היוזמה של לבני היתה מקובלת אז על ארצות הברית ומעצמות אירופה, ואפילו הסתמן רוב להחלטה כזו במועצת הביטחון. אלא שגרירת רגליים של נתניהו וסרבנות של אבו מאזן הכשילו את המהלך.
ב-2018, כשאביגדור ליברמן היה שר ביטחון, הוא גם שם תכנית לרצועת עזה. הוא קרא לזה "שיקום תמורת פירוז". העקרונות היו דומים מאוד לאלה שבתוכנית של לפיד. כמו שר החוץ הנוכחי, גם ליברמן אמר אז שהתוכנית שלו נועדה לגרום לאוכלוסייה בעזה ללחוץ על חמאס. זה לא קרה - גם בגלל שנתניהו לא באמת קידם את התכנית, וגם בגלל שחמאס הוא בסוף היום ארגון בעל בסיס תמיכה רחב בעזה. את מי שלא תומך בו - החמאס מדכא באלימות.
ב-30 במאי 2021, אחרי מבצע "שומר החומות", נפגש בנימין נתניהו עם ראש המודיעין המצרי עבאס כאמל ודן איתו בקידום הסדרה בעזה. ההצעה של נתניהו כללה - שיקום תמורת מניעת התעצמות והחזרת גופות החיילים - אותם אלמנטים שמופיעים אצל לפיד. כשהוקמה הממשלה החדשה, שר הביטחון בני גנץ קיבל את האחריות על תיק עזה. הנוסחה שלו גם היא היתה "שגשוג לעזה תמורת יציבות ביטחונית והשבת החיילים". הוא התבטא בנושא אינספור פעמים בשלושת החודשים האחרונים והוא אף מקדם את הנושא מול מצרים וקטאר.
מרכיב חיובי משמעותי בנאום של לפיד היה הרצון שלו ליזום ולא להישאר במדיניות של שב ואל תעשה, שהיתה כל כך בולטת בתקופת נתניהו. כאן אולי החידוש המשמעותי בדבריו. לפיד סבור שישראל צריכה באופן פעיל לגייס את הקהילה הבינלאומית לשיקום תשתיות המים, החשמל והתחבורה בעזה כדי ליצור מחיר הפסד לאוכלוסייה ולחמאס. אלא שעל היוזמה שלו הלביש לפיד תנאים שמעקרים אותה מתוכן - ובראשם החזרת גופות החיילים. יותר ויותר גורמים בממשלה מבינים שהתנאי הזה לא משרת את האינטרס הישראלי.
לפיד אמר בנאומו שהוא רוצה לעבוד עם הרשות הפלסטינית, לחזק אותה, להחזיר אותה לשלוט במעברים ברצועת עזה ואפילו לנהל עמה מו"מ כשהתנאים לכך יבשילו. הבעיה היא שמאז כניסתו לתפקיד שר החוץ לפיד לא קיים כל מגע עם גורם פלסטיני כלשהו.
למרות שהתוכנית עדיין אינה אפויה לגמרי לפיד החליט לשם אותה על השולחן כעת ובנאום פומבי על רקע תחושתו שהדשדוש מול עזה והיעדר הדיון על פתרונות מדיניים עלול לדרדר את ישראל שוב למסלול של הסלמה מול הרצועה. בכיר במשרד החוץ אמר כי לפיד "לא ניסה להמציא מחדש את הגלגל אלא לשים את הגלגל על השולחן". האלטרנטיבה לכך, חושש לפיד, היא הגעה למבצע צבאי נוסף בעזה שגם הוא לא יוביל לתוצאה שונה מזו של כל קודמיו.
הנאום של לפיד מצטרף לקקופוניה תקשורתית בסוגיית עזה בימים האחרונים שמעידה בעיקר על כך שהממשלה די אובדת עצות מול המצב ברצועה. הקבינט המדיני-ביטחוני קיים שני דיונים אופרטיביים על עזה מאז הקמת הממשלה החדשה, אבל לא דיון אסטרטגי על מדיניות. בנוסף לנאומים - כדאי לנסות גם את זה.
