החוק בעניין גיוס חרדים, שאושר לאחרונה בממשלה, מוריד את גיל הפטור שלהם משירות צבאי מ־24 כיום ל־21. צעד זה נעשה בתקווה שלפחות חלק מהחרדים יעזבו את הישיבות בגיל 21 ויפנו לשוק העבודה, או לקבלת הכשרה כדי להיקלט בשוק התעסוקה. ספק רב אם תקווה זו תתגשם, שכן נדרשים צעדים נוספים כדי לממש מטרה זו, כפי שיפורט בהמשך. מה שכן בטוח הוא שיוגש בג"ץ נגד החוק.
בית המשפט יידרש בפעם המי יודע כמה לנושא, וקיים חשש ששוב יכתוב פסק דין ארוך, מלומד ומפורט, שיצטט שורה ארוכה של פסקי דין קודמים בנושא. אם אכן זה מה שיקרה, נזכה במקרה הטוב לפסק דין נוסף חסר תועלת, ובמקרה הפחות טוב תיווצר תסבוכת חדשה ביחסי המדינה עם החרדים.
צריך להבין שמדובר בבעיה שהיא מעבר לכוחו של בית המשפט. ישנה כנראה אמונה, שאולי גם חלק מהשופטים דבקו בה, בדבר כוחו המאגי של בית המשפט, שכל נושא ציבורי מגיע לפתחו. אולם בית המשפט איננו כל יכול. בית המשפט הוא זרוע מזרועות השלטון, הוא יכול לתת הוראות לממשלה, אך אם מדובר בעניין שהוא מעבר לכוחה של הממשלה, שום פסק דין לא יועיל. בית המשפט יכול לצוות על הממשלה לעשות שלום עם הפלסטינים, או לחסל את העבריינות בחברה הערבית.
אלה הם בוודאי נושאים ראויים, אך פסיקה של בג"ץ לא תסייע בעניין. גם הפסיקה הענפה של בג"ץ בעניין גיוס חרדים, שהייתה כרוכה בבזבוז עצום של זמן שיפוטי וביצירת מתח מיותר בין הרשויות, התבררה כחסרת כל תועלת.
הדברים היחידים שהיה בהם ממש בפסיקה זו היו אמירותיו של השופט אשר גרוניס, שלפיהן "זו אשליה לצפות לכך שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוסם של חרדים ולכניסתם לשוק העבודה". למרבה הצער, חבריו השופטים לא שעו לדברי טעם אלה והמשיכו במאבקם חסר התוחלת בנושא זה.
זינוק בשיעור הילודה
הגידול העצום במספרם של החרדים והשתמטותם מהשירות בצה"ל הם פרי תהליכים ממושכים שלממשלות ישראל יש בהם חלק מרכזי. החרדים בישראל פיתחו לעצמם אידיאולוגיה הפוטרת תלמידי ישיבה משירות בצבא ומהצורך לעבוד לפרנסתם ולפרנסת משפחתם. אבל ההתפתחויות שאירעו, שהן ייחודיות לישראל, נעוצות במידה רבה בהחלטות בעלות משמעות כלכלית.
לפי הנתונים שבידינו, במחצית השנייה של שנות ה־60 (1969־1965) היו לאישה חרדית בממוצע 3.5 ילדים. המספר גדל כעבור עשור (1979־1975) ל־4.7 בערך. בתחילת שנות ה־80 הגיע המספר ל־6 ילדים בממוצע לאישה חרדית והמשיך לעלות, כשבתחילת שנות האלפיים הגיע לממוצע של 7.4 ילדים לאישה חרדית. לאחר מכן ירד במקצת המספר, ובשנים האחרונות הממוצע הוא 6.6 ילדים לאישה חרדית.
נבחן כעת את התהליכים שהייתה להם השפעה על התפתחויות אלה. בשנת 1975, בתקופת ממשלת רבין הראשונה, אימץ שר האוצר יהושע רבינוביץ את המלצות ועדת בן שחר לרפורמה במס הכנסה, שכללה גם תשלום קצבת ילדים. השפעת הצעד הזה על החילונים הייתה צנועה, אולם אצל החרדים היא שימשה כאחד הגורמים לגידול בילודה.
השלב הבא התרחש בשנת 1977, שבה זכה מנחם בגין לראשונה בבחירות וצירף אליו את אגודת ישראל, שזכתה לראשונה במעמד מרכזי בפוליטיקה הישראלית, מעמד שאליו נלוו יתרונות נכבדים. אחד הצעדים הראשונים שנעשו היה מתן פטור כולל לכל מי ש"תורתו אומנותו" מגיוס לצה"ל (עד אז ניתן הפטור למספר מוגבל של אברכים). בהדרגה ננקטו צעדים נוספים, ובהם הגדלת התמיכה בישיבות, הגדלת קצבאות הילדים ומתן תמיכות נוספות לאלה ש"תורתם אומנותם".
במקביל לכל היתרונות הללו התרחש גידול מרשים בילודה בקרב נשים חרדיות, שהגיעה לשיא בתחילת שנות האלפיים. לאחר מכן חל כאמור שינוי צנוע, שהשתקף בירידה קלה בממוצע הלידות אצל החרדים (ירידה מ־7.4 ילדים ל־6.6). גם לכך הייתה סיבה כלכלית: במסגרת הרפורמות של בנימין נתניהו בתפקידו כשר אוצר, הופחתו במידה ניכרת קצבאות הילדים, מה שהביא לבלימת גידול הילודה אצל החרדים ואף להפחתה מסוימת בילודה אצלם, שנותרה עדיין גבוהה מאוד.
התוצאה משתקפת גם בגידול הדרמטי במספרם של חברי הכנסת החרדים. בימים שבהם עלה בגין לשלטון היה מספרם חמישה בלבד. מאז צמח המספר והגיע (עם ש"ס) ל־16 ח"כים.
חיזוק המשרתים והעובדים
למעשה אנו עדים לתנועת מלקחיים. מצד אחד, מיסוי כבד על המשרתים בצה"ל, המשתקף בשירות חובה ממושך, הנעשה בתשלום שכר עלוב ומעליב. ומן הצד האחר, סבסוד מסיבי של אלה שבוחרים במסלול הפוטר אותם משירות צבאי ובמקביל דוחף אותם להישאר מחוץ לשוק העבודה. במסגרת זו אנו עדים גם לסבסוד בתי ספר חרדיים, שבהם אין לימודי ליבה או שהיקפם דל ואינו משביע רצון. סבסוד כזה תורם גם הוא לדחיפת בוגרי לימודים אלה לישיבות הגבוהות ולכוללים ומרתיע אותם משוק העבודה, שבו יהא עליהם להיאבק בתנאי נחיתות, כאשר חסר להם הבסיס הדרוש להצלחה בשוק זה.
ספק רב אם הצעת החוק החדשה (בהנחה שתעבור את משוכת בג"ץ) תגדיל במידה משמעותית את כניסת החרדים לשוק העבודה. כדי לשנות את המצב נדרשת תנועת מלקחיים הפוכה מזו שהנהיגו ממשלות ישראל במשך שנים רבות: מצד אחד, יש לצמצם את הקנס הכלכלי המוטל על משרתים בצה"ל.
זאת ניתן לעשות על ידי קיצור השירות והעלאה דרסטית בשכר המשרתים. במקביל, יש להנהיג הטבות לציבור העובד לפרנסתו (למשל, הגדלת מס ההכנסה השלילי). מן הצד האחר, נדרש צמצום משמעותי של הטבות שאינן קשורות לעבודה ואף תורמות לוויתור עליה, ובין השאר - ביטול קצבאות הילדים לאחר הילד השלישי (לפחות לגבי ילדים שייוולדו מעתה ואילך). בעניין זה מדובר בנושא כללי החורג מענייני החרדים, אף שהוא נוגע להם במיוחד.
ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם, ואין לה אינטרס אמיתי בגידול המהיר מאוד של אוכלוסייתה. היא אינה מסוגלת לספק לאוכלוסייה הנוכחית תשתיות מתאימות, ואפילו לא מגורים מתאימים, ובוודאי שאין בכוחה לספק את הנדרש לתוספת אוכלוסייה הגדלה בקצב המהיר ביותר מבין המדינות המפותחות. יתר על כן, שאלת גודל האוכלוסייה היא חלק מבעיה עולמית הנוגעת להתפוצצות אוכלוסין בעולם ולהשלכותיה, הכוללות בין השאר את בעיית האקלים והלחץ על המשאבים שניתן להפיק מכדור הארץ מבלי להחריבו.
לסיכום, הורדת גיל הפטור של החרדים משירות צבאי החריפה את האפליה בינם לבין ציבור המשרתים בצה"ל, אך ספק רב אם צעד זה כשלעצמו ישפיע במידה משמעותית על כניסתם לשוק העבודה. לשם כך יש צורך בשורה של צעדים נוספים, שעיקרם תמיכה וחיזוק כלכלי של הציבור העובד ומשרת בצה"ל, בצד הפחתה משמעותית בסבסוד הכרוך בפטור משירות ובהשתחררות מהצורך לעבוד ולפרנס. ברור גם שאלה הם צעדים הנמצאים מחוץ לתחומו של בג"ץ, אשר רק ממשלה החושבת לטווח ארוך תוכל לבצע.
