כל שלושה־ארבעה ימים בממוצע נרצח אדם בחברה הערבית בישראל. מאז תחילת השנה נרצחו כ־90 בני אדם, ולמרות שמדובר בתופעה קשה, אין נתון אחד מוסכם. תלוי מי סופר, איך סופר ואת מי שואלים. שיעור הפענוחים של מעשי הרצח נמוך ועומד על כ־22% לעומת יותר מ־70% בחברה היהודית. לו הקורבנות היו יהודים, הנתונים האלה היו מהדהדים מחדל.
מי שיבדוק את כותרות העיתונים בעשור האחרון יגלה שהחברה הערבית מדממת וזועקת שנים. ממשלות ישראל, השרים לביטחון הפנים וראשי המשטרה התחייבו שוב ושוב להציב את המאבק בפשיעה המשתוללת ברחובות בראש סדר העדיפויות, אבל במבחן התוצאה המצב רק הולך ומחריף. מספרם של הנרצחים עולה, תעוזתם של הרוצחים גוברת ובהתאמה חל פיחות משמעותי בביטחון האישי של התושבים.
ההסלמה לא מתרחשת בחלל ריק. מדינת ישראל הזניחה את החברה הערבית. קשה לקבל את הטענה שהאלימות הקשה והנרחבת היא תוצאה של מאפיינים חברתיים ותרבותיים בלבד. צריך להכיר בכך שמדובר ברשלנות במקרה הטוב, או במדיניות מכוונת במקרה הרע, שכעת אנו עדים לפירות הבאושים שהיא מניבה.
די לנסוע בכבישים ביישובים ערביים רבים כדי לקבל תחושה של עזובה, היעדר תשתיות, שלא לדבר על בנייה בלתי חוקית וגיבוב מבנים. כל אלה משדרים הפקרות, ועליהם יש להוסיף את היחס לערבים כאל אזרחים סוג ב', היעדר שוויון הזדמנויות, יחס מפלה בשוק העבודה ופערים בהשכלה. כל אלה מהווים צלחת פטרי מושלמת לשגשוג פשע ואלימות.
בהכללה אפשר לומר שהרוב היהודי אדיש למצוקות של החברה הערבית, בין השאר בשל הזהות הלאומית המורכבת שלהם. מדובר בנקודת תורפה של החברה הישראלית שמנוצלת לרעה על ידי נבחרי ציבור שלא מחמיצים הזדמנות לכנות את מנהיגי הציבור הערבים "גיס חמישי", "תומכי טרור" או "משתפי פעולה" וללבות את החשדנות והשנאה המתמדת שהאוזן התרגלה לשמוע.
לא ניתן להפריד בין המחלוקת הפוליטית בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, לבין היחס הגזעני כלפי החברה הערבית, האפליה וההזנחה המגיעים עד כדי פגיעה ממשית בחיי אדם. זה הרקע, בין השאר, גם להתפרעויות ולאלימות הקשה שפרצה לפני כמה חודשים בערים המעורבות, בתקופת "שומר החומות".
מי שסבר שמה שקורה בטייבה נשאר בטייבה, אינו יודע מה הוא שח. האלימות בחברה הערבית מזמן חורגת מגבולות המגזר. זו בעיה כלל־ישראלית המחייבת טיפול שורש שהיה צריך להתחיל אתמול. למה זה לא קרה? אולי משום שקהל הבוחרים של ממשלות ישראל לא מתגורר ביישובים הערביים.
לפיכך, אין פלא שהציוץ של השר לביטחון הפנים עמר בר־לב התקבל בהתפעלות לאחר שהודה לאזרחי ישראל הערבים שסייעו בתפיסת המחבלים שברחו מכלא גלבוע. אלא שהמחמאות שהרעיף בר־לב רק מאששות את הנחת המוצא שלו ושל רבים אחרים, כי הנמלטים עשויים לקבל סיוע מערבים ישראלים משום שהזהות וההזדהות הלאומית של ערביי ישראל עם הפלסטינים גוברת על היותם אזרחים שומרי חוק.
בהקשר הזה, שילוב השב"כ במאבק בפשיעה בחברה הערבית עלול להנציח את היחס החשדני כלפי האוכלוסייה הזו. את המשאבים עדיף להשקיע בחיזוק המשטרה, שמודה כי מתחת לאפה ארגוני פשיעה קנו אחיזה בחברה הערבית. בראיון בכאן רשת ב' אמר אתמול מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים תומר לוטן כי אותם ארגונים מגייסים "חיילים" צעירים חסרי מעש ותעסוקה, ופועלים בצורה מסודרת באמצעות מערכת כלכלית שיצרו סביבם. לוטן מתאר חברה רווית סכסוכים ואמצעי לחימה גנובים, מוברחים או מיוצרים במחרטות מקומיות - לא בשטחים, אלא בלב מדינת ישראל. זו מציאות של היעדר משילות שצריכה להדיר שינה מעיניו של כל אזרח בישראל.
הגיע הזמן שהחברה הישראלית תפנים שזכויות אזרח וביטחון אישי אינם מותרות. הזעקה של אזרחי ישראל הערבים הדורשים פתרון והקמפיין ברשתות החברתיות #חיי_ערבים_חשובים, מחייבים את הממשלה להזדרז ולא לגרור רגליים.