אנחנו מצויים בעיצומה של מהפכת הפוליטיקלי קורקט, ואחד מסמלי המאבק בה הוא ג'ורדן פיטרסון, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו שהפופולריות שלו הגיעה לשיא לאחר שבקנדה עבר החוק המכונה C16 - המחייב לכנות טרנסג'נדרים בכינוי הגוף שהם בוחרים בו. כך למשל, אם גבר שמזדהה כאישה ידרוש ממך לפנות אליו כאל "את" או "אתם" – עליך למלא אחר דרישתו.
החוק הוא חלק ממגמה כללית של העצמת אוכלוסיות מוחלשות ורגישות רבה יותר לכל צורה של אפליה או ביטויי שנאה. בעקבות החקיקה העלה פיטרסון סרטון באורך שעה ליו־טיוב, שבו הסביר מדוע לא יסכים שיכתיבו לו איך לדבר. הוא ספג כמובן ביקורות קשות שטענו כי הוא טרנספוב, מיזוגין וגזען, אבל פיטרסון מסביר שהעניין אינו כינויי הגוף, אלא שהוא לא מוכן שהחוק יכתיב מציאות ביולוגית. הנחת המוצא של מועצת זכויות האדם בקנדה היא שהמין הביולוגי הוא משני לתחושתו הפנימית והאישית של הפרט בנוגע לזהותו המינית. תחושה זו - גם אם אינה תואמת את המין הביולוגי – היא הקובעת, והיא מבטלת את המציאות האובייקטיבית.
הפופולריות הגואה של פיטרסון אינה נובעת בהכרח משנאת טרנסים, הומופוביה, מיזוגיניה או גזענות - מדובר במלחמה על הקורבנוּת. לשיטתו, ההתבצרות בקורבנוּת פוגעת בבעליה. פיטרסון יוצא למעשה למלחמה בפרוגרסיביות ובאחד הסמלים המשמעותיים של הפוסט־ מודרניזם – הסובייקטיביות שלפיה לכל אחד יש האמת שלו. עד כאן, הוא אומר: יש מציאות והיא מוכתבת על ידי הביולוגיה שלנו.
הבעיה היא שאנחנו אוהבים לפתור כל ויכוח בשחור או לבן, טוב או רע, אך המציאות מורכבת יותר. אין טעם לאמץ באופן גורף חוקים נגד אפליה בלי להבין אם הם מועילים לשינוי המציאות. מנגד, יש מקרים שבהם תקנות מהסוג הזה בהחלט יוצרות מציאות שוויונית יותר.
לפני כשבועיים פרסם אגף המבצעים בצה"ל מסמך לכלל יחידות הצבא הקורא לשמור על שפה תקינה, זאת משום שביחידות רבות משתמשים בשפה "א־מגדרית", הנוגדת את עמדת האקדמיה ללשון. המסמך מזכיר לחיילים שהם פועלים בארגון ממלכתי ושעליהם להקפיד על עברית תקנית, תוך איסור חד־משמעי על שיבוש הכתיב התקני. "אין להשתמש באותיות רב־מגדריות שאינן מופיעות במילון העברי, כגון מ"ם סופית ונו"ן סופית מחוברות", צוין, "אין לכתוב צורות זכר ונקבה בהפרדה בנקודות או בלוכסנים לדוגמה ילדים.ות, איש/אשת חינוך, ילדימות, אנשימות וכדומה".
הבעיה היא שהשפה העברית מחויבת מגדר, וכמעט כל התייחסות לאדם או לקבוצת אנשים מחייבת בחירה בלשון זכר או נקבה. בצורת הדיבור הנפוצה משתמשים בלשון זכר כשמדובר באדם שזהותו המגדרית אינה ידועה. בנוסף, על פי כללי האקדמיה, גם בפנייה לקבוצה שרובה נשים, עדיין יש להשתמש בלשון זכר רבים. הפרק הבא בסאגה היה פוסט של האקדמיה שעורר תגובות נזעמות, ובמרכזו כלל הריבוי הסתמי, שלפיו הצורה התקנית היא תמיד במין זכר.
השאלה המהותית היא אם מדובר בעוד ניסיון התקרבנות של המין הנשי, או שלדרישה לשימוש בשפה א־מגדרית יש תמיכה מחקרית במובן של תודעה יוצרת מציאות.
לאחרונה מתחילות להצטבר עדויות לכך שללשון הפנייה אכן יש השלכות. נמצא למשל כי פנייה בלשון זכר בעת ביצוע מטלה מכוונת במתמטיקה פגעה במאמציהן ובהצלחתן של נשים לעומת פנייה בלשון נקבה. בנוסף, במחקר מ־2009 התבקשו תלמידי תיכון בניו יורק לקרוא טקסטים בספרדית או בצרפתית — שפות ממוגדרות, ובאנגלית הממוגדרת פחות. אחרי קריאה בשפה הזרה הביעו התלמידים עמדות סקסיסטיות יותר מאשר אחרי קריאה של אותו טקסט באנגלית.
גם מחקר מ־2011, שבחן 111 מדינות ברחבי העולם, העלה ממצאים דומים: בחינה של מדד השוויון במדינות ששפת תושביהן ממוגדרת לעומת כאלה שהשפה בהן אינה ממוגדרת הראתה שבמדינות ממוגדרות־שפה יש פחות שוויון. כאשר נשים נשאלות בלשון זכר, הן מרגישות פחות שייכות, מודרות מהשפה, גם אם לא במודע, ואחת ההשלכות היא מוטיבציה נמוכה.
שפה שונה מייצרת תהליכים מנטליים שונים כתוצאה מתהליך הנקרא הטרמה (priming). ניתן לחשוב על המוח שלנו כעל רשת של מושגים המחוברים ביניהם. מושגים קרובים כמו אישה ושמלה או גבר וכדורגל מחוברים בקשר עצבי חזק. באותו אופן, כתוצאה מתהליכי סוציאליזציה, נוצר קשר חזק גם בין מושגים כמו גבר והנדסה או אישה ואמפתיה. כאשר אנחנו מפעילים את המושג אישה או גבר, כל המושגים הקרובים אליהם יופעלו גם הם. תהליך זה מתרחש מחוץ למודעות. וכך, חשיפה למילה גבר מפעילה ייצוגים של סטריאוטיפים שמדגישים באופן לא מודע את הדומיננטיות הגברית.
כדי להדגים את ההשפעה שיש לתהליכים אלו על ההתנהגות, פרופ' קארן פיין הראתה שחלוק לבן, המעורר אסוציאציה של רופא, שיפר את ביצועי הנבדקים במטלה קוגניטיבית, וחולצה עם סמל של סופרמן גרמה לנבדקים להעריך את עצמם כחזקים יותר בהשוואה לנבדקים שלבשו חולצה חלקה. כאשר נבדקים התבקשו ללבוש בגדים אלגנטיים, הם תיארו עצמם כמסודרים, חרוצים ואחראים, אך נבדקים שנתבקשו לעטות על עצמם בגדים ספורטיביים תיארו את עצמם כזורמים וקלילים. לא רק שהלבוש, הסממנים החיצוניים ואופן הפנייה משנים את התודעה, הם משנים גם את ההתנהגות. במילים אחרות, אנחנו מושפעים מניואנסים יותר משנרצה להודות.
עם זאת, אל לנו להתעלם מכך שעידן הפוליטיקלי קורקט מכתיב לנו מה נכון לחשוב וכיצד אנחנו אמורים להרגיש. במקום לייצר חוקים גורפים נגד אפליה, כדאי שנבין לעומק את ההשלכות שלהם. ניקח למשל קביעת מכסות לייצוג נשים ברשימות לכנסת. הרצון להבטיח ייצוג מגדרי הולם הוא רעיון חשוב, אבל עד כמה הוא באמת משרת את המטרה? אין ספק כי ייצוג נשי מכובד הוא דבר משמעותי, ושתרומתן של נשים לתהליכי קבלת החלטות כבר הוכיחה את עצמה - לא רק כחיונית אלא גם כהכרחית. אך השריון חוטא למטרה ומקבע את אותן תפיסות שנשים פועלות כל כך קשה כדי לשנות.
איזה מסר אנחנו משדרים לילדות שמבינות שהדרך היחידה שלהן להתקדם היא דרך שריון? זה ממש כמו לומר לילדה שהדרך היחידה שיבחרו בה למשחק כדורגל זה אם יכריחו את הבנים לבחור בה, כי אין סיכוי שהיא מספיק טובה בזכות עצמה. הגיע הזמן לצאת מהתפיסות המקובעות הללו. דווקא בעידן של מודעות פמיניסטית מוגברת, מועמדת צריכה להישמע בגלל דעותיה, תפיסת עולמה, ניסיונה והישגיה. כל אחד מהפרמטרים האלו צריך לעמוד למבחן, ממש כמו אצל כל נציג ציבור אחר.
וחשוב לשים את הדברים על השולחן: יהיו מקרים שבהם ייבחרו גברים מכיוון שהתאמתם לתפקיד מסוים תהיה גבוהה יותר. זה העולם שאנחנו צריכים לשאוף אליו. עולם שבו מבינים לעומק את המשמעות של חוקים ותקנות, את ההשפעות שלהם על הסביבה ועל המציאות, ובוחנים כל מקרה לגופו. כאשר אנו לא עושים זאת, אז כמו שפיטרסון טוען - אנחנו לחלוטין מעודדים התקרבנות.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]