מכירים את המשל על הסבתא שמתאפרת בזמן שהבית עולה באש? אנחנו מצויים בדיוק במצב הזה. במדינת ישראל, לאורך שנים ארוכות, חל כרסום מתמשך בכושר ההרתעה של הצבא והמשטרה. נקודה שראויה לציון היא כמובן אירועי אוקטובר 2000 והפרעות שהיו אז בוואדי עארה, שבעקבותיהם קמה ועדת אור, אולם סיבה מרכזית שבגינה יכולת ההרתעה נפגעה בצורה חמורה מאוד נובעת מחוסר הגיבוי המשפטי והפיקודי לשני הארגונים שכל כך חיוניים לביטחונם של תושבי מדינת ישראל – צה"ל והמשטרה.
אם נתייחס לאירועים האחרונים, בהתפרעויות בערים המעורבות (אבל לא רק בהן) הפעלת הכוח המשטרתי והשימוש באמצעים קטלניים להשבת הסדר היו מאוד מוגבלים. כמי שנפגש ושוחח עם תושבים יהודים שמתגוררים בלוד וברמלה ועם ראשי ערים שחרדים לביטחונם של התושבים, ראיתי מקרוב את המצוקה ואת חוסר האונים. כאן, אגב, ראוי לציין את ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', שעושה מאמצים כבירים כדי לשמור על תושבי עירו, שסובלים באופן קבוע מאלימות קשה.
העונשים המצחיקים שקיבלו המתפרעים במבצע שומר החומות ובאירועים נוספים רק פגעו עוד יותר בכושר ההרתעה. ויש להדגיש: לא מדובר בפושעים, שכן פושע - מטרתו היא להשיג כסף, או שווה ערך, בדרכים לא חוקיות. פושע הוא מי שמוכר סמים, גונב רכב, חוטף תיק מקשישה או פורץ לבית. אף לא אחד מאותם מחבלים שהשתתפו בפרעות הרוויח מזה כסף. המניע היה לאומני במאה אחוז, והגיע הזמן שנקרא לילד בשמו: מדובר בטרוריסטים, וההתנהגות מולם חייבת להיות כפי שאנו אמורים לנהוג במחבלים.
קראתי את דבריו בעיתון זה (12.11.21) של ראש אט"ל היוצא בצה"ל אלוף איציק תורג'מן, שדיבר על חוסר היכולת בעת מלחמה רב־מערכתית לנייד כוחות מדרום לצפון דרך ואדי עארה. הדברים הקשים המחישו את חוסר המשילות המוחלט, גם בעת מלחמה. זה דבר שבעבר לא היה עולה על דעתו של אף אחד ממפקדי צה"ל, וטוב שנזכיר את הרמטכ"ל רב־אלוף רפאל איתן (רפול), שהשבוע צוין יום השנה ה־17 למותו הטרגי.
תפקידו של הצבא, קבעו רפול ומצביאים דגולים אחרים, הוא להרוג אויב ולכבוש שטח. המילה שנקראת "להכיל", שמשתמשים בה הן באירועים משטרתיים והן באירועים שהצבא מעורב בהם, היא לעתים נכונה מהבחינה הטקטית. אבל כשזו הופכת להיות האסטרטגיה השולטת של מערכת הביטחון, הפירוש המיידי שלה הוא להעביר את הטיפול לזה שמחליף אותך בתפקיד, כדי שלא יקרה בקדנציה שלך דבר מה שעלול לסבך אותך. אבל בין ההכלה לבין ביטחון ישראל אין ולא קיים דבר.
תפקידה של המשטרה, כמו של הצבא, הוא לספק בגזרתה שלה ביטחון לתושבי מדינת ישראל. במשטרת ישראל משרתים שוטרים מעולים. אם הם יקבלו את הגיבוי המשפטי והפיקודי, הם יידעו לספק את ההרתעה שנעלמה מול המחבלים המתפרעים. נכון להיום, נוצר מצב שבו הפרקליטות ובתי המשפט הם מערכות נפרדות, ולעתים מנוגדות ליכולת לתת ביטחון לתושבי המדינה. רואים את זה לעתים בעונשים מגוחכים, באי־שימוש באמצעים נגד מתפרעים ובהתייחסות לפורעים כאל עבריינים. השורה התחתונה היא שמבין אלפי פורעים שהשתתפו במהלך שומר החומות בעכו, בלוד, ברמלה, בחיפה וביפו – גם אלו שנתפסו ושהוגשו נגדם כתבי אישום קיבלו עונשים, בלי לפגוע באנשי המשרוקית, ברמה של שופט כדורגל.
האנרכיה בדרך
מה שנדרש בעת הזו הוא מנהיגות שתקבל החלטות לא פופולריות בעיני היועצים המשפטיים, שבפועל יש להם סמכות של מפקדי־על, ובשורה התחתונה אינם נושאים באחריות לדבר. אנו משוועים למנהיגות אמיתית, שתבין שאנחנו רק בקדימון, שעלול להתלקח לאירוע פנימי חמור במתיחות הביטחונית הבאה. אם לא נתעורר מיד, מדינת ישראל תיאלץ להתמודד עם כאוס, שבו יישפך הרבה מאוד דם.
גם בשטח דרושה פעילות שונה. אנו חייבים לחזור לאותם ערכים שעליהם חונכו לוחמי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל לדורותיהם, שבהם במצב של סכנת חיים או פגיעה במצב מלחמתי, ניתן ונחוץ להשתמש באמצעים קטלניים. הרצונות והערכים שלנו אינם תואמים בהכרח את האווירה הקיימת ברחוב הערבי. ייתכן שחלק ממנו הוא ציבור שמעוניין לכבד את החוק, אבל מבין שמי שמכתיב את אופן ההתנהלות אלו אותם פורעים ועבריינים.
אני מזכיר לכולנו שגם תחנות משטרה שנבנו במאות מיליוני שקלים בערים ובעיירות במגזר הערבי, הוצתו ברובן. 16 תחנות הוצתו, כמו גם לא מעט ניידות משטרה, כאשר רבים מהשוטרים הערבים, מסיבות שונות ומשונות, לא התייצבו למשמרת שלהם כדי לאכוף את החוק ולהשליט סדר ברחובות.
גם הדרישה לערב את השב"כ לא תביא לפתרון הבעיה הקשה בשטח. כבר כיום קיים שיתוף פעולה הדוק מאוד בין המשטרה לשב"כ. צריך לזכור שלשב"כ, שהוא גוף מודיעיני, אין יכולת להפעיל אמצעים מבצעיים. אלו מצויים ובצדק בידי הצבא והמשטרה. לשב"כ יש יכולות מודיעיניות מדהימות, אבל לא שם טמונה הבעיה, אלא בגיבוי לאותם מבצעים שאמורים לממש את המודיעין. אני בטוח שאם יינתן הגיבוי המשפטי, הפיקודי והציבורי, מתוך הבנה שזה הדבר היחיד שיוכל למנוע את הכאוס שאנו עומדים בפניו – יחול שינוי בשטח.
בשבוע שעבר התקיים מבצע חשוב וראוי להערכה של תפיסת נשק בלתי חוקי במגזר הערבי. אבל צריך לזכור שני דברים: המבצע אינו מקהה את התחושה, במיוחד במגזר הערבי, שלא קיימת משילות. החלק השני שצריך להביא בחשבון הוא שכדי להתמודד עם אלימות קשה, כפי שקיימת כיום, צריך להפעיל הרבה מאוד כוח. אין דרך לפתור את הבעיות הללו על ידי חלוקת פרחים או סוכריות. אני לא מתעלם מהאירועים החמורים בבתי החולים סורוקה ומאיר, כפי שאני לא מתפלא על המשך הפרעות של ערביי ישראל בחלק מהערים המעורבות בחג הסוכות. למרות היותי אופטימיסט מטבעי, אם לא יחול שינוי דרמטי, לרבות מתן אפשרות להפעלת כוח משטרתי כולל שימוש בנשק - נגיע לאנרכיה ולשימוש נרחב בכלי ירייה כלפי אזרחים תמימים, גם בערים לא מעורבות. אנחנו מצויים על סף תהום, וחייבים להתעורר לפני שיהיה מאוחר.
הכותב הוא ניצב בדימוס במשטרת ישראל