קשה היה להבין מעדותו של ניר חפץ השבוע בבית המשפט אם החלטתו לעזוב את תפקידו אצל ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו נבעה מהחשש שהתעקשות על מגנומטרים בהר הבית תביא למרחץ דמים; או שמא מהחשש שנתניהו יקבל החלטה כזו בהשפעת בנו, יאיר. מה היה הפוקוס - החשש מהתגובה הפלסטינית או העובדה שנתניהו העז ליחס חשיבות לדעה הלגיטימית של בנו?
לפי הצגת הדברים בחקירה, הדגש היה על כך שנתניהו הטה אוזן קשבת לטיעוני בנו. זה מה שהפך את נתניהו לאיש מסוכן בעיני חפץ והיווה עילה לפסילתו ולעזיבת התפקיד.
חפץ כנראה לא בקי בהיסטוריה. הוא לא ידע שגם מנחם בגין הטה אוזן קשבת לבנו, כאשר היה נתון ללחצים כבירים מצד הלוחשים לאוזניו בקמפ דיוויד: אהרן ברק, משה דיין ועזר ויצמן. מי שנתן קונטרה לדהרת הוויתורים שנסחטו מבגין בלחץ סביבתו היה בני בגין, שקיבל זכות חריגה להתקשר לאביו ולשבור את הדינמיקה הקבוצתית - אך ללא הועיל.
כשאתה מוקף יועצים בעלי אג'נדות פוליטיות משלהם, זה טבעי שתטה אוזנך גם למי שמייצג תפיסת עולם הפוכה ומציג את האיפכא מסתברא.
על מעורבותם של עמרי וגלעד שרון בהחלטות אביהם אריק שרון, אין צורך להרחיב את הדיבור.
אלא שבהסתכלות עדכנית על הוויכוח שהתנהל בעניין המגנומטרים, אפשר להגיע למסקנה שדווקא ההחלטה לפעול בניגוד לעצת "אחיתופל" של יאיר נתניהו – הייתה שגויה. שכן, בניגוד לאחיתופל המקראי, שהשיא לאבשלום עצה חכמה אך פגומה מוסרית, יאיר השיא לנתניהו עצה חכמה ונכונה מוסרית. מי שחשש להתעמת עם האלימות הפלסטינית אז, נאלץ הרי להתמודד עם אלימות מסוכנת פי כמה בערים המעורבות במהלך מבצע שומר החומות. דחיית עימותים מהסוג הזה רק מובילה להתפרצותם בזמן ובמקום הפחות רצוי לנו.
ועדיין בעדות חפץ: שתי צרימות מרכזיות כיכבו בכיסוי התקשורתי שלה. האחת, שמשום מה הושמטה מהשיח, היא העובדה הפשוטה שבסופו של דבר נתניהו קיבל החלטה להסיר את המגנומטרים - בניגוד לעמדת יאיר.
השנייה מהותית אפילו יותר. התקשורת מפרסמת בהרחבה שלל רכילויות פיקנטיות שחפץ מספק בנדיבות. מה שהיא דוחקת לקרן זווית הוא את אמירתו המפורשת של חפץ, המתייחסת ללב לבו של כתב האישום. לפיה, אין הוא יכול לספק ראיה לקשר בין הסיקור התקשורתי לבין ההטבות למשפחת אלוביץ'; ותיק 4000 לא היה בא לעולם, אלמלא נתניהו היה ראש הממשלה. זהו עיקר העיקרים. ללא תיק 4000 קורסת אשמת השוחד וכל שנותר הוא העבירה הבעייתית מלכתחילה של הפרת אמונים, שבה פליליותה של התנהגות נקבעת בדיעבד, בניגוד לעקרונות היסוד של דיני העונשין.
סיבוב פרסה
יש מצב שהדחיפה האיראנית לחידוש שיחות וינה עוד השבוע מבשרת על מהפך טקטי משמעותי במדיניות הגרעין האיראנית. בעוד בעולם רווחת עדיין הקונספציה שלפיה איראן מנהלת סחבת בשיחות הגרעין בזמן שהיא חותרת לפצצה, עשתה טהרן סיבוב פרסה מתוחכם, שמשמעותו טרם הופנמה.
הלחץ האיראני לחזור לשולחן הדיונים מעיד על יכולת הסתגלות ותגובתיות מהירה של האיראנים, שצריכה להדליק נורות אדומות מהבהבות בישראל ובעולם המערבי כולו. כמו חיית טרף האורבת לטרפה, מחרישה איראן את צעדיה, מסווה את כוונותיה ומספקת למדינות המערב, שחלקן לוקות בנאיביות צ'מברלינאית וחלקן לוקות בצביעות, סולם נפלא לרדת מהסנקציות ולנוח על זרי דפנה מזויפים. זה עבד לה עם ברק אובמה. אין שום סיבה שזה לא יעבוד לה עם ג'ו ביידן. במערב אין כל חדש. אפשר לחזור פעמיים על אותה טעות, לצעוד פעמיים באותו מצעד איוולת.
האיראנים יודעים שהסבלנות משתלמת, שהסכמים הם סם ההרדמה של המערב. חתימה על הסכם גרעין חדש בנוסח כזה או אחר תקנה לאיראן את האפשרות להתקדם לפצצה תחת העיניים הפקוחות של המערב. או למצער, לשמר את הרווחים שצברה עד כה ולחכות להזדמנות הבאה להתקדם ליעד.
כשאיראן, במסגרת סיבוב הפרסה, תתחיל לדבר בנימוס ותגלה מעט גמישות, כולם יהיו מרוצים. איראן תחגוג את ביטול הסנקציות ותמשיך בשלה, ויתר מעצמות המערב יוכלו לברבר על שלום בדורנו.
הגורם היחיד שבאופן מפתיע יכול לספק לנו רווח והצלה הוא הדוב הרוסי, שבהיותו חיית טרף בעצמו, מבין היטב את חוכמת המארב האיראנית. איראן גרעינית היא איום ישיר על רוסיה הקרובה אליה והנאבקת במיעוטים מוסלמים בתוכה.
כל עוד העימות החריף בין איראן לארה"ב היה בשיאו, התבסמה רוסיה מהשפלתה של ארה"ב על ידי האיראנים, עד שהייתה מוכנה לתקוע לעצמה אצבע בעין, רק כדי שהעונג הזה לא ייגמר. אבל היום, כשהאיום הפך למוחשי יותר, הדוב הרוסי עשוי להתעורר באמצע שנת החורף. אם רוסיה תתפוס עמדת תיווך, וכבעלת בריתה של איראן תציע לקלוט את האורניום המועשר שטהרן ייצרה מעל למותר על פי ההסכמים, תהא זו הצעה שאיש לא יוכל לסרב לה. גם לא סין, שאומנם הפרה את החרם על איראן, אבל מיישרת קו עם רוסיה בהחלטות או"ם.
רצה הגורל ובשבוע הבא ינחת בישראל שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. אין סיבה לא לנצל את ביקורו לקיום דיאלוג אסטרטגי אזורי, הפותח אופקים חדשים לכיוון צפון מזרח.
להקשיב לברנע
בשבוע שחלף שמענו התבטאויות חסרות אחריות בעניין איראן מפיהם של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק וראש המוסד דוד ברנע.
ברק קבע שאין לאיראן כוונה להפציץ את ישראל כשם שלקוריאה הצפונית אין כוונה להפציץ את קוריאה הדרומית. ברנע קבע שאין מצב שלאיראנים תהיה פצצה גרעינית.
אז ככה: אפשר לקבל את זה שלצפון קוריאנים אין כוונה להשמיד את בני עמם בדרום. אי אפשר להקיש מזה לגבי איראן, שרואה במלחמת שמד בישות הציונית מצווה דתית. עבור כוהני דת, הדוחפים צעירים לבצע פיגועי התאבדות ורואים בהקרבת החיים למען הריגת יהודים התעלות דתית - התאבדות גרעינית היא כמו אלף פיגועי התאבדות שחוברו להם יחדיו.
אך בעוד את דברי ברק לוקח הציבור בעירבון המוגבל - ראש המוסד זה סיפור שונה. מעללי המוסד אגדיים ויכולותיו מופלאות. אך מה לעשות, אנחנו לא כל יכולים וגם לא לבד על המגרש.
ההיסטוריה מדאיגה. קוריאה הצפונית, פקיסטן והודו הצליחו לחמוק מהפיקוח ולהפוך לגרעיניות. סוריה ועיראק נבלמו ברגע האחרון לפני שהכור הפך למבצעי.
המוסד מעכב ומזנב כדי להרחיק את איראן מהיעד. הוא יכול להבטיח שישראל תעשה הכל למנוע התגרענות איראנית, אבל להתחייב כי לאיראן לא יהיה נשק גרעיני - זו יומרה בעייתית. אולם אם משמעות הכרזת ראש המוסד היא שהוא נותן רוח גבית לדוקטרינת בגין לשימוש באופציה הצבאית כדי לבלום את איראן, בניגוד להתנגדות הנחרצת של כמה מקודמיו – כדאי שכל השחקנים במגרש יטו אוזן.