לאחרונה זכינו לשמוע מפי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו סיכן את הדמוקרטיה וכי "ניצלנו בחסדי שמיים". על חסדי השמיים לא ארחיב את הדיבור. מאיר שלו כבר עשה זאת בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", אף שנותרה תהייה אם בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה וכהונתו בתפקיד במשך 12 שנים היו גם הן בחסדי שמיים, ואם לחסדים דומים ניתן לייחס גם את מינויו של מנדלבליט עצמו למשרת היועמ"ש.
נשוב כעת מהשמיים לקרקע המציאות, שבה מעוררים דבריו של מנדלבליט שורה של קשיים. ראשית, האשמה בדבר סיכון הדמוקרטיה בישראל נשמעת חמורה יותר מכל מה שמיוחס לנתניהו בכתב האישום. ואם כך, כיצד לא דאג היועמ"ש לכך שנתניהו ייחקר ואולי אף יועמד לדין בפרשה זו? שנית, נתניהו עומד לדין ומשפטו מתברר בבית המשפט. הדלפות של דברי היועמ"ש נגד נאשם הן עניין חמור הפוגם בהליך המשפטי, ועשויות לבסס טענה בדבר הגנה מן הצדק.
נכון אומנם שמנדלבליט לא המציא את השיטה. מני מזוז, היועץ המשפטי שקדם לו, עשה זאת לא אחת ואף זכה בשל כך - בבג"ץ נגד הסדר הטיעון שנעשה עם הנשיא לשעבר משה קצב - לנזיפה חמורה מצד שניים משופטי העליון. השופט אליעזר ריבלין (אחד משופטי הרוב באותו עניין) התייחס לראיון שנתן מזוז בעניינו של קצב וציין: "הפעלת ההליך הפלילי... צריכה להיעשות בזהירות ובכפפות של משי... על הכף מוטלים חירויות הפרט, כבודם של הנפגעים מזה ושל החשודים והנאשמים מזה... כל אלה מחייבים זהירות מיוחדת הן בהחלטות והן בהצהרות. חוששני כי זהירות כזו לא אִפיינה את התנהלות התביעה במקרה זה...".
השופט אדמונד לוי (אחד משופטי המיעוט באותו עניין) ציין: "במציאות של ימינו, עוד קודם שעזב מסמך משפטי את שולחנו של היועמ"ש, נפרשׂ הוא באותיות של קידוש לבנה מעל דפי העיתון היומי... אם בפי טרוניה, היא לא תוכל לפסוח על היועמ"ש והכפופים לו... אלה נדרשים לעריכתו של חשבון נפש באשר להתנהלותם אל מול כלי התקשורת, ולא בפרשה זו בלבד, כי אם כדפוס הולך ונמשך...". הביקורת הייתה ללא הועיל, וכעבור זמן מונה מזוז לבית המשפט העליון.
להתבטאות של מנדלבליט יש היבט בעייתי נוסף, הכרוך בכך שהיא מתייחסת לתפקודו של ראש הממשלה במישור הפוליטי. אינני חושד במנדלבליט שפעל בעניינו של נתניהו משיקולים פוליטיים. להפך, הרושם הוא שהיועמ"ש ביקש דווקא להקל על נתניהו, בניגוד לעמדת אחדים מאנשיו. ובכל זאת, דבריו המיותרים עלולים ליצור רושם שהעמדתו לדין של נתניהו נעשתה משיקול פוליטי, מפני שלדעת התביעה הוא מהווה סיכון לדמוקרטיה.
בהקשר זה ראוי להתייחס גם לשתיקת הממשלה בנושא. העובדה שהתביעה איבדה כל רסן מחייבת התייחסות מצד הממשלה. קיים קושי בהתייחסות כזו בימים שבהם התביעה נוקטת הליכים נגד ראש הממשלה עצמו ונגד חברי ממשלה נוספים. אולם ככל הידוע אין כיום הליכים כאלה, ולפיכך ראוי שהממשלה תבהיר ליועץ שלה שהתנהגות כזו מצדו איננה מקובלת. אומנם, יש לממשלה הנוכחית או לפחות לחלק מחבריה עניין למנוע את חזרתו של נתניהו לשלטון, והמשפט המתנהל נגדו עולה בקנה אחד עם שאיפה זו. אולם משיקול זה יש להתעלם.
להט מופרז
במאבקי קואליציה־אופוזיציה, שהינם מרכיב טבעי במשטר דמוקרטי, יש להבחין בין אינטרס של המדינה שמוסכם על שני הצדדים, או חייב להיות מוסכם עליהם, שהוא אינטרס העומד מעל למחלוקת שביניהם, לבין נושאים שיש לגביהם מחלוקת לגיטימית. כאשר מדובר באינטרס שלדעת הרוב הגדול בשני הצדדים הוא אינטרס של המדינה - מן הראוי שישתפו פעולה ולא ינסו לנגח זה את זה. כך, למשל, האינטרס למנוע הגירה מסיבית של פלסטינים למדינת ישראל מוכר על ידי מרבית חברי הקואליציה והאופוזיציה כאינטרס קיומי של המדינה. העובדה שלמרות זאת הצביעה האופוזיציה בראשות נתניהו נגד הארכת תוקף החוק המגביל את "זכות השיבה" הפלסטינית באמצעות נישואים והכשילה אותו, היא מבישה. זו לא רק הצבעה נגד הממשלה, אלא נגד המדינה.
בדומה לכך, יש למדינת ישראל עניין לטפל בבעיות הקשות הקיימות במערכת המשפט ובהן הסימביוזה בין התביעה לפרקליטות, והעובדה שמערכת התביעה נמצאת מעל החוק ומחוץ לחוק. התוצאה היא פגיעה קשה בזכויות אדם במשפט הפלילי, הדלפות מחוגי התביעה נגד נאשמים, ואפילו תופעה הייחודית לישראל שבה חילופי השלטון, במקום להיעשות בקלפי, נעשים לא פעם באמצעות הליכים פליליים שעליהם מחליט היועמ"ש. זו בדיוק הייתה הסיבה לכך שבשעתו החליטה הכנסת (קואליציה ואופוזיציה) לאפשר לחבר כנסת להרכיב ממשלה למרות כתב אישום שהוגש נגדו. ייתכן שפתרון עדיף היה להעניק לראש הממשלה חסינות בתקופת כהונתו. בכל מקרה, היה זה מהלך שהבהיר שהאמון ביועמ"ש איננו מגיע לכך שחילופי השלטון יופקדו בידיו.
על רקע דברים אלה ברורה חומרת השגיאה של נתניהו בזמן שהיה באופוזיציה בתקופת החקירות נגד אהוד אולמרט (חקירות שאף הן הודלפו פעם אחר פעם לתקשורת וזכו לכותרות ראשיות). באותם ימים זעק נתניהו על כך שראש ממשלה איננו יכול לכהן במצב שכזה. האינטרס הפוליטי לנהוג כך ברור. אולם האינטרס של המדינה היה נעוץ דווקא בריסון הלהט המופרז, ולא פעם חסר הבסיס, של מנגנון החקירות והתביעה, ובשלילת השיטה של החלפת שלטון באמצעות כתבי אישום.
אולי יש משום צדק פואטי בכך שנתניהו, שעלה לשלטון בזכות כתב אישום נגד קודמו, מגלה שאותו כלי מופנה כעת נגדו. לכך מצטרפת העובדה שבתקופת כהונתו בראשות הממשלה מנע נתניהו את פיצול תפקיד היועץ המשפטי ונמנעה גם כל רפורמה ממשית אחרת במערכת אכיפת החוק. כעת ניתנת לנתניהו ההזדמנות לשאת במחיר. ואף על פי כן, את האינטרס של המדינה יש לבחון בנפרד. ואינטרס זה כולל ריסון התביעה ונקיטת אמצעים נגד פגיעה בהליכי משפט באמצעות הדלפות המבקשות להשחיר את פני הנאשם. הפעם הן מכוונות נגד נתניהו, בעבר כוונו נגד אהוד אולמרט, חיים רמון ואישים נוספים, ומי יודע כלפי מי יכוונו בעתיד.
משום כך נדרש שהממשלה תפעל, ובתקיפות, נגד הדלפות כאלה, גם אם כרגע נראה שהן משרתות אינטרס לטווח קצר של הממשלה הנוכחית ופוגעות ביריב פוליטי של הקואליציה המכהנת.