אז התקציב עבר (הישג עצום למדינה שאין לה תקציב כבר שלוש שנים. אבל על תוכן התקציב הזה מוטב לא להתפייט). ויש החוגגים את פלא התקיימותה של הממשלה הרב־ראשית הזאת ואפילו טוענים שהיא טובה לישראל. לטעמי, הממשלה הזאת היא הגרועה ביותר מכל ממשלות ישראל – למעט אלו של בנימין נתניהו מאז 2013; ולהלן הערות לסוף השנה:
- זאת ממשלה שכל מרכיביה בוגדים בסיטונות בהבטחות שנתנו לבוחריהם. ויש בתוכם כאלה שכבר עושים את זה בפעם השלישית.
- זאת ממשלה שראשה הודיע שלא יהיה מו"מ עם הפלסטינים, שמהווים מחצית מהאוכלוסייה שבין הירדן לים. והיא ממשיכה לקיים ולהעמיק את מדיניות האפרטהייד של קודמותיה; צבאה מחסל כמעט בסיטונות פלסטינים, מגן בחירוף נפש על משמידי מטעי זיתים ומפחד לטפל בגנבי נשק.
- זאת ממשלה שמתנגדת כמעט לכל הסכם עם איראן, וראשה מחרים את השליח האמריקאי שמטפל בנושא. נדמה שעדיפה בעיניה מלחמה נגד איראן. והיא חושבת שגם תנצח במלחמה כזו.
- זאת ממשלה שעולה על גדותיה, כמעט כקודמתה, מבחינת מספר השרים והסגנים. והכנסת יותר מנופחת, כי יותר שרים התפטרו במסגרת החוק הנורווגי. חלק ממרכיביה של הממשלה לא מוכנים למנוע מאנשים שנאשמים בעבירות פליליות חמורות לכהן בכנסת או בראשות הממשלה.
- זאת ממשלה שכל אחד ממרכיביה מתעסק יותר בעניינים זוטרים של העדפות אישיות ואינטרסים צרים של ראשיה ושל חלק ממצביעיה, ועל הבעיות הקשות היא מדלגת. הממשלה הזאת לא מצליחה לעשות מינויים חשובים ומתעסקת במינויים ("מינויות") קטנים וקטנות של פרסונות (ו"פרסונים") עלובות ועלובים מאנשי ונשי שלומה לתפקידים ("תפקידות?") שגדולים עליהם בכמה מספרים.
- זאת ממשלה שממשיכה לפטם את החרדים והמתנחלים בתקציבים משוגעים וממשיכה לפזר כספים קואליציוניים לחברי מפלגותיה; ממשלה שמפוצצת את תקציב הביטחון על רכש היסטרי ועל פנסיות מנופחות ועוד לא גרמה לשר הביטחון ולרמטכ"ל לעשות קצת סדר בכוחות שעומדים לרשותם.
- זאת ממשלה שאפילו דבר קטן - כמו לסגור את גלי צה"ל או להפריט אותה - לא עושה, אבל מבטלת את סימון המחירים בחנויות. לעומת זאת היא מבוהלת משתי נשים (הקודמת הייתה כנועה רק לאחת): מהאיומים הפוליטיים המנוולים של שרת הפנים ומן הצורך הדחוף למצוא ג'וב מניח את הדעת לעומר ינקלביץ'.
ויש עוד. את החלק הזה ברשימה הזאת אפשר לסכם באמירה קצרה של גדעון אביטל אפשטיין בפייסבוק: "קפיצה קלה קדימה בזמן. 2028. בחירות לכנסת. נתניהו בכלא, ליברמן במולדובה, ליצמן באומן. נשיאת המדינה עמר גנץ מקבלת לידיה את תוצאות ההצבעה. הליכוד (כולל שאריות תקווה חדשה וישראל ביתנו) בראשות אשת הברזל והדם, איילת שקד - 38 מנדטים; דרעי - 12; בנט - 10; יהדות התורה - 9; סמוטריץ' – 8; לפיד ומה שנותר מהשמאל - 28; למפלגות ערביות – 15".
ובכל זאת – כמו שאמר גליליאו – ואף על פי כן היא נעה. הממשלה הזאת בינתיים מול הממשלות של ביבי שקדמו לה היא הרע במיעוטו. זאת הברירה ובין שתי האפשרויות האלה בלבד יש לבחור.
אז אני בוחר בממשלה הזאת. אבל הגיע הזמן (כמו שהיה אומר רב סרן משה ינוקא ז"ל לפני כמעט 62 שנים בשבטה לאחר ה"זברות", מסיבות־חבל־על־הזמן שארגן) לשים את האצבע על שמורת ההדק ולהתחיל להתאמן ולעבוד. שלא תטעו: ינוקא לא ממש בקליבר של גליליאו, אף על פי שגם הוא צייר, אבל היו לו כנפי צנחן אדומות. קשה גם לצפות מהממשלה המעורבבת הזאת לעשות משהו לקידום הטיפול בבעיות הכי כואבות.
קשה לצפות מהשילוש הקדוש הזה – נפתלי בנט, יאיר לפיד ובני גנץ - ניסוח ועיצוב מדיניות סבירה מול איראן. היכולת המצרפית שלהם לחשיבה אסטרטגית לא מגיעה אפילו לרבע מהיכולת של דן מרידור, אהוד ברק ואפילו נתניהו לפני שהשתבשה עליו דעתו. מה שמתנהל תחת הנהגתם הוא מרוץ הצהרות היסטריות מפיהם של ראשי המוסד היוצא ובמיוחד הנכנס; של מפקד חיל האוויר הבא עלינו לטובה, של ראש אמ"ן הקודם, של שלושתם כמובן ואפילו של נשיא המדינה.
מי שיטריח עצמו לקרוא קצת על ההיסטוריה של איראן יגיע בקלות למסקנה שיש לה כושר עמידה מוכח מול דיבורים ואפילו מול מעשים קשים. ב־30 בנובמבר פורסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר בעניין הזה תחת הכותרת - "Trump’s Iran Policy Has Become a Disaster for the U.S. and Israel". לפי ההתנהלות שלהם – השלושה לא קראו אותו.
בנט מתרכז בהדברת הקורונה ועושה לא רע בתחום הזה – אבל במקביל הוא גם מבטיח את הדברת האופציה של שתי מדינות. ואם לא תהיינה שתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לפלסטינים – אז מדינה יהודית בטח לא תהיה. בלי חלוקת הארץ – המדינה של היהודים תמות או תתקיים כאפרטהייד דרום אפריקאי או ככיבוש צרפתי באלג'יריה. וזה יהיה זמני כמו שהיה שם.
באשר לגנץ, אנחנו מכירים את ביצועיו מימי צוק איתן ושומר החומות. הוא עוד לא יודע איך קצין אמ"ן מת בכלא הצבאי ועוד לא הצליח לארגן אסדרה מול חמאס. נראה שהעניין קם ונופל לא לגופו אלא על מחיר של שתי גופות ושני מסתננים. רק אפשר לתאר איזו יללה תקום כאן אם שלושה טייסים לא יחזרו מאיראן. קשה לצפות שיתגלו אצלו נכסים שנסתרו עד עכשיו מהציבור.
ולפיד – הוא עוד לא הגיע אפילו למשרד החוץ. עקומת הלמידה שלו נשארה שטוחה, הספיקה רק להידחק לדוקטורט בבר־אילן. אחרי שהפתיע עם ההתנהלות שהביאה להקמת הממשלה, אחרי החריפות והנחישות של הימים ההם, אחרי התקוות הגדולות שהפיח אצל חלק מהעם – התברר שהמשך מלהיב לא יהיה למעט עבור המקורבים שיהיו שגרירים אבל לא עבור הגיסה בקרן קיימת.
קשה לצפות מגדעון סער, שהצליח להרכיב מפלגה שלמה מנוטשי מפלגות אחרות ושדד לעצמו ארבעה משרדים בכירים (משפטים, חינוך, שיכון ותקשורת), שיתפנה מהביזה שנפלה לידיו כדי לעשות משהו למען עם ישראל. קשה לצפות ממרב מיכאלי, מניצן הורוביץ וממנסור עבאס לתרום משהו לעתיד טוב יותר אחרי שמשכנו את כל ערכיהם ואמונותיהם למען סילוקו של ביבי ולמען לשכות שלטון עבור עצמם. כאשר עמר בר־לב אומר משהו לגמרי נכון על אלימות המתנחלים – מיד צריך המסכן להסביר את עצמו.
בינתיים רק ליברמן – למרות עניין אלי אבידר – ממלא אחרי הציפיות. מה כבר יכול להיות אם ליברמן הוא הבחור הטוב בסיפור.
וכל זה רק על קצה המזלג – סוג של סיכום שנה אזרחית – וגם עכשיו יותר טוב שישנה החבורה הזאת מאשר קודמתה או כל חבורה אחרת שבה נתניהו ו/או הליכוד יהיו מנצחי התזמורת. וכן – אף על פי שהמצב נראה ממש על הפנים – ג'ו ביידן לא מטלפן לבנט (אבל ירדן שוב מדברת איתנו וגם לפיד היה אצל א־סיסי וראש המוסד היוצא כבר לא טס פלוס מאבטחים מצ'אד לניו יורק על חשבוננו כדי להיפגש עם הנסיכה שלו) והאומיקרון משתולל – למרות כל אלה ואולי בגללם אני עדיין חושב שהממשלה הזאת עדיפה על כל הרכב אחר אפשרי בעת הזאת.
אבל גם זה לא להרבה זמן. והמצב בממשלה ממש חלומי לעומת מה שקורה בתקשורת בכל הערוצים, בכל העיתונים ובכל הרשתות. אבל על כך בהזדמנות אחרת.