לו השר עודד פורר היה מציע לקיים התמודדות על ראשות ישראל ביתנו מול אביגדור ליברמן, הסיכוי שלו להיכלל ברשימת המפלגה בבחירות הבאות היה דומה לסיכוי של עפר שלח לשוב ביום מן הימים ליש עתיד. במפלגות שבהן הכל יישק על פי המנהיג, השרים מכופפים את דעותיהם לדעותיו. וזו בדיוק הסיבה שפורר לא היה צריך להיות שר החקלאות בממשלה שבה ליברמן הוא שר האוצר.
במתח התמידי בין האוצר, המגן בחירוף נפש על החור שבגרוש, לבין משרד החקלאות, הנאבק על היכולת של ישראל להעניק מזון לאזרחיה גם בשעות משבר, שר חקלאות שחסר את היכולת הפוליטית לעמוד מול שר האוצר אינו כשיר לתפקיד בהגדרה. העובדה שפורר הוא כפיף פוליטי מוחלט של ליברמן מאלצת אותו להשתיק את אנשי הדרג המקצועי במשרדו, הזועקים נגד מהלכי האוצר המאיימים לשבור את מפרקתה של החקלאות הישראלית. קולם לא נשמע.
מפליא גם ששר האוצר, שהוא בעל ראייה לאומית רחבה בדרך כלל, מתעלם מההשלכות הלאומיות־קיומיות שיש להצפת ישראל בתוצרת חקלאית זולה ממדינות עתירות מים ועבודה זולה, דוגמת שכנותינו היבשתיות ומדינות כמו טורקיה ופולין. על הפרק: המאבק על האדמה, על ההתיישבות ועל היכולת לאספקה עצמית של מזון.
כלכלה חופשית וקידום התחרותיות הם ערכים חשובים שבלעדיהם לא ניתן לטפח משק איתן. הורדת יוקר המחיה היא מטרה חברתית חשובה, אך אי־התלות בייבוא מזון מהחוץ, והצורך הלאומי בטיפוח החקלאות כמשאב לאומי חיוני המגן על אדמות המולדת - הם ערכים שאי אפשר להפריז בחשיבותם. טעויות כלכליות ניתן לתקן. אדמה שאיבדת בקלות ראש ניתן להשיב רק בדם ואש. ואדמה שלא עיבדת - איבדת.
הכלכלה החופשית עומדת בראש סולם הערכים של מרבית המדינות הדמוקרטיות, למעט אלה שבהן איומים חיצוניים, מדיניים וצבאיים דוחקים אותה למקום השני. למשל, ישראל.
בדור של המאבק להקמת המדינה, ערכים כמו גאולת הארץ, עלייה חופשית, יצירת תשתית כלכלית לעבודה עברית, ומעל לכל בניית כוח יהודי, הונפו לראש התורן על חשבון דגלים אחרים. כשאומה נלחמת על חייה, היא מלאימה ומגייסת את כל המשאבים לטובת המאמץ הקיומי. כשאומה נמצאת בתהליך בנייה - והמדינה היהודית מצויה עדיין בעיצומו של המאבק להתבססות במזרח התיכון - כל ערך שמקשה על התהליך דינו הקפאה עד אשר ירווח – כולל עקרונות כלכליים. זאב ז'בוטינסקי קרא לזה חד־נס. דגל אחד תכלת־לבן לכולם.
אלא שבעולם שבו רוב הבחירות שלנו אינן בין לבן לשחור אלא בין גוונים של אפור, ליברמן חש מחויב להגביר את התחרות ולהוזיל את יוקר המחיה ויהי מה ומחרים מחזיקים אחריו ומדרבנים אותו אנשי אגף התקציבים. אבל מליברמן ניתן היה לצפות שיבין כי לחקלאות ראוי להתייחס כמו אל לא פחות מפרה קדושה.
השוואה לתעשייה הקלאסית עשויה להבהיר למה: בעבר היא הייתה קרובה למקום שבו מצויה החקלאות. גם היא ייצרה סוג של חוסר תלות בייבוא, וזוהתה עם מלחמה באבטלה והתיישבות עירונית בפריפריה. אך בהמשך הידרדרה לקרב מאסף רצוף במבצעי קניית כחול־לבן למיניהם, כדי להבטיח תעסוקה לדור עובדים שכבר לא ניתן להסב אותו להייטק.
המאבק על החקלאות, לעומת זאת, אינו קרב מאסף, אלא קרב על הקיום. מעבר לשיקולים מקצועיים ישנו השיקול הלאומי העליון הנמדד בדונמים מעובדים של אדמת המולדת, וגם באי־תלות באספקת מזון כדי להבטיח שגם במלחמה וגם במגיפה וגם בחרם וגם בסגר יהיה לכולנו אוכל.
לכן, ירידה בשטחים המעובדים ובביטחון התזונתי הם שני קווים אדומים שאסור לחצות. טובת המדינה דורשת ביטחון תזונתי ועיבוד כל מילימטר קרקע כדי לייצר עוד מזון, וגם כדי למנוע התיישבות עוינת בלתי חוקית בשטחי C, בגליל ובנגב.
תפוח אדמה לוהט
הצורך הלאומי עולה בקנה אחד גם עם מכלול השיקולים המקצועיים. לא צריך להיות מומחה לחקלאות כדי להרים גבה נוכח העובדה שעל פי דיווחים בתקשורת, עמדת בכירי משרד החקלאות נגד הרפורמה לא הוצגה כלל לאוצר. מלשכת שר החקלאות נמסר כי המצגת הכוללת את התנגדות אנשי המקצוע במשרדו לרפורמה הוצגה לו יממה בלבד לפני ישיבת הממשלה. לדברי פורר, התברר לו שהיא מלאה בטעויות גסות, וכי לשר שמורה הזכות לא לקבל את עמדתם.
אכן, אין חולק על כך שזכותו הלגיטימית של השר לא לקבל את עמדת אנשי המקצוע והוא קובע באופן בלעדי את עמדת המשרד. אבל במצב המשפטי השורר בארצנו, ניתן להעביר החלטה מיניסטריאלית בזכות מבחן הסבירות. וכאשר כל אנשי המקצוע אומרים לשר כי "הרפורמה מסכנת את החקלאות בארץ וטומנת בחובה השלכות קשות לטבע ולחקלאות בישראל", לא סביר להקל ראש באמירה כל כך גורפת וחדה.
ובעיקר, שוב, לא צריך להיות איש מקצוע במשרד החקלאות, מושבניק או קיבוצניק כדי להבין שהביטחון התזונתי ועיבוד האדמה עד הרגב האחרון הצמוד לגדר הגבול - קודמים לכלכלה.
ומי שזקוק להמחשה מוצע לו להגיע לעוטף עזה ולהיחשף לתובנות פוקחות עיניים. בנגב המערבי יש 226,000 דונם אדמה שבהם מגדלים תפוחי אדמה. המתחרים שלנו הם המצרים. שוקי אירופה מעדיפים את היצוא הישראלי האיכותי יותר, חרף פערי המחיר, אך רוב המכירה היא לשוק המקומי. הפחתת המכס בחדות משמעותה הרס הענף ופינוי עוטף עזה. שהרי אין סיכוי שתפוח האדמה הישראלי, לוהט ככל שיהיה, יוכל להתחרות באין ספור תפוחי אדמה מצריים שיגיעו מעמק נהר הנילוס, שממנו שתו לרוויה, בחינם, מול 1.70 שקלים לקוב אצלנו. כשהמצרים נהנים בנוסף גם מעבודה זולה וגם מפטור מרגולציות למיניהן שתג מחיר לצדן.
התרוקנות גוש קטיף על תושביו ועל אלפי עובדים ונותני שירותים הפוקדים אותו - עובדי קטיף, מיון ואריזה, שטיפה, תפעול 500 דונם בתי קירור וכיו"ב - תחייב הצבתן דרך קבע של שתי חטיבות צבא כדי לסתום את החלל שייווצר.
ויש מחיר כלכלי נוסף שישראל תשלם עבור אובדן גידולים חקלאיים מייצרי מזון, והוא פגיעה ביכולת לשווק ידע וטכנולוגיות. באנלוגיה לנשק, המשווק היעיל ביותר למוצרי תע"ש והתעשייה האווירית הוא צה"ל. הצלחת צה"ל בהפעלת המוצרים יוצרת את הביקוש העז להם. בעולם שבו אספקת מזון ליושביו תהפוך לבעיה מרכזית יותר ויותר, לטכנולוגיות הישראליות יש פוטנציאל מרקיע שחקים להקנות לנו ממון רב וגם השפעה פוליטית באסיה, אפריקה, דרום ומרכז אמריקה, ובלבד שלא ניוותר מבוישים נוכח קונה פוטנציאלי השואל אותנו: האם בישראל אתם משתמשים במוצר שאתם מנסים למכור לנו?
פיתוח טכנולוגי חקלאי תוצרת כחול־לבן שיימכר לזרים ייתפס כתבנית נוף המדינה שבה יוצר. ולכן חשוב שבמקום לחלק את פירות הגניוס היהודי לאחרים, תהיה לציון חקלאות שופעת, המבוססת על המצאות חדשות, שתורתה תצא ממנה צפונה ונגבה וקדמה וימה.