אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה (או שאולי נחמת טיפשים), והשבוע הגענו למספרי מאומתים שהטריפו את המערכת עם צרת רבים רצינית. דילגנו באלגנטיות מעל מחסום 10,000 מאומתים ביום, ועוד ה־R נטויה. מתחמי הבדיקות מתפקעים, ההנחיות משתנות מדי כמה שעות כדי לעמוד בקצב, ובמקרה הטוב פותרות את הבעיה של אתמול.
צרת הרבים הזו רחבה בהרבה מגבולות ישראל, ודי משונה ששנתיים מאז פרצה הקורונה, אף אחד לא מנהל את המגיפה מבחינה בינלאומית. כבר מזמן לא צריך להיות פרופסור כדי להבין שהמדינות המחוסנות הולכות לבוסטר אחרי בוסטר, בעוד המדינות העניות והלא מחוסנות ממשיכות להידבק בטירוף ולייצר וריאנטים חדשים, שיטופלו בבוסטר הבא. ועדיין, כל מדינה דואגת רק לעצמה. אומנם היה איזה שיח מטיף על הצורך לחסן גם מדינות עניות, אבל מעבר לזה לא נעשה כמעט שום דבר.
עצוב לראות שהעולם מתקשה להתנהל כקולקטיב גם כשיש מטרה משותפת. החדשות הטובות הן המספרים הנמוכים של התחלואה הקשה כתוצאה מהאומיקרון. מה שכן, כשמביטים על הזירה הפוליטית, מבינים שלא רק העולם מתקשה לנהל מערך קולקטיבי מסודר למיגור הקורונה, אפילו ישראל הקטנה מתקשה להתנהל כקולקטיב.
אנחנו מפוצלים, ולא רק בין מחוסנים למתנגדי חיסונים. מי שהיה מרוצה מניהול המגיפה לפני שנה אינו מרוצה עכשיו, ולהפך, אף שאין לכך סיבה אמיתית. ההתנהלות של המערכות הציבוריות עם המגיפה בסך הכל טובה, בוודאי שבאופן יחסי למדינות אחרות.
יש לנו מלאי יפה של חיסונים ותרופות, מערכת הבריאות שלנו אותגרה אבל לא קרסה, ההסברה הייתה ונשארה מבלבלת, ושתי הממשלות שכיהנו פה בשנתיים האחרונות ניהלו את המערכות האלה בערך באותה מידת הצלחה. רק שמרבית הפוליטיקאים לא יעזו להודות בכך. זה עלול להרוס להם את הקו המבדל של התעמולה.
מתקשים לנהל מדינה
סגן השר עידן רול כיכב השבוע אחרי שנתפס מפזז במסיבת סילבסטר, ועוד לפני שנודע שהוא חלה בקורונה, היה צריך להתמודד עם כעס מבית, עם ביקורת קשה מאמצעי התקשורת, ועם קיתונות של שיימינג ברשתות החברתיות. איך שגלגל מסתובב – רק לפני שנה הוא צייץ בשאט נפש על הצורך לפטר את ליצמן מתפקידו כשר על הפרת הנחיות כי "זה מעבר לפוליטיקה, זה חיי אדם", והופ – הבומרנג חזר אליו.
חשוב כמובן לציין שרול לא הפר הנחיות, אלא רק "המלצות". אבל עם כל הכבוד לכך שכבוד סגן השר לא עבר על החוק שהוא עצמו קבע כפי שעשה בזמנו ליצמן, ועוד כשר בריאות, גם הפרת המלצות היא תרחיש שלא היה צריך לקרות. אבל מה, בממשלה הקודמת אף אחד לא חשב לפטר את ליצמן, וגם לא את השרה לשעבר גילה גמליאל, שנתפסה מפירה את ההנחיות ביום כיפור, ובממשלה הזו אף אחד לא חושב לפטר את רול.
בהיבטים רבים ממשלת השינוי לא באמת יכולה להביא לשינוי, וחבל. נבחרי ציבור שאף אחד לא הצביע עבורם, והיו לגמרי אלמוניים לפני שהתחילו לעשות בעיות, הופכים לחורצי גורלות מטעם עצמם, כאילו בשם "הדמוקרטיה". רול לא יפוטר, גם אלי אבידר לא מפוטר למרות הריאקציוניזם הריק והאופורטוניסטי שלו, ועמיחי שיקלי, שמנסה לכשכש בכלב, טרם הוכרז כפורש.
לכאורה, הסיבה לאי־היכולת לפטר על התנהלות בזויה היא שזו ממשלת 61. אבל הסיבה האמיתית לכך היא ששיטת הממשל שלנו נמעכה, נרמסה ועוקמה, וטרם שוקמה. אנחנו חיים היום על האדים שלה, ולכן מתקשים לנהל מדינה.
הרבה דברים שממשלת השינוי הבטיחה לעשות, היא אינה מסוגלת לבצע. היא לא הצליחה להפחית את מספר השרים המיותרים ואת סרבול המערכות והמשרות, ואחרי שהתלוננה על התעלמות מיועצים משפטיים בממשלה הקודמת, התעלמה השבוע בעצמה כשקיצרה את הדיון על "חוק החשמל". מצד שני, זאת ממשלת נופת צופים יחסית לאלטרנטיבת האימים באופוזיציה, שבאופן קבוע מתנהלת כמו חבורת המופרעים של הכיתה.
מערכות לא מתפקדות
אילו נבחרינו היו אנשים אחראים שמסוגלים לראות את טובת המדינה, הם היו מודים ששיטת הממשל צריכה לעבור שינויים עמוקים. הם היו נחים מהקטטות כדי לשתף פעולה עד שהיו מוצאים פתרון מוסכם שישרת את המדינה לאורך זמן. אבל במקום לשאוף לתקן הם מעדיפים לריב על שטויות, להאכיל את הציבור בדיסאינפורמציה ובשנאה, ולפנטז על תזוזה של מנדט לפה או לשם בבחירות הבאות.
הבעיה היא לא רק מבנה הטלאים ה"חליפי" שבלעדיו כבר אי אפשר להקים ממשלה בישראל, או העובדה המוזרה שבראשות הממשלה היחידה שניתן היה להקים אחרי ארבעה סבבי בחירות, עומד ראש מפלגה עם 7 מנדטים. הבעיה היא שהמערכות אינן מתפקדות. הרשות המבצעת מתקשה לקום ללא אתנן מוגזם, הרשות המחוקקת אינה מפקחת, והרשות השופטת אינה מוכנה שמישהו יעז לפקח עליה או לבקר אותה.
חוקים שמרבית אזרחי המדינה ונציגיהם מאמינים בהם אינם עוברים, כי הקרב הפוליטי חשוב מכל.אין רף מינימלי או כללי התנהגות בסיסיים לחברי כנסת, מפלגות מגזריות מקימות ומפילות ממשלות, האיזונים והבלמים יצאו משליטה, והמיינסטרים אינו מצליח לבוא לידי ביטוי באופן הוגן בשלטון.
קל להיתפס רק לפאלטה אחת בשיטה כפי שעושים באופוזיציה, אבל תראו לאן הגענו. ראש הממשלה נפתלי בנט מצליח לרוב להתעלם מהצרחות הפרועות מהיציע, אבל השבוע הצליחו להוציא אותו משלוותו. זה לא היה חכם מצדו להגיב כך, ומצד שני אפשר להבין אותו. כמה רעש, אלוהים.
צווחות ה"בושה" המטורללות שהפכו לאידיאולוגיה היחידה של האופוזיציה, אכן מעוררות רגשי בושה – שכך נראה בית הנבחרים. חוסר תפקוד מוחלט. לכל מי שצופה בחבורה של אנשים מבוגרים שצורחים בגרון ניחר כמו פסיכים, די ברור שאספסוף אינו יכול להנהיג. אם האספסוף הוא ה"נבחר", מה יגידו אזובי הקיר?
זוהי, מן הסתם, לא התוצאה המיטבית של השיטה הדמוקרטית המפוארת שלנו. ברור למדי שכיום היא לא מייצרת הנהגה מהאנשים הטובים ביותר. אז כן, לממשלת השינוי יש המון אתגרים, ועצם המשך קיומה ותפקודה התקין הוא הישג, בהתחשב בנסיבות ובאילוצים. עדיין, מן הראוי שהיא תשקיע בחשיבה רצינית על שינויים בשיטת הממשל, שיאפשרו לממשלות שיקומו אחריה להיות הוגנות ולא נקמניות, ולהתנהל בשפיות ובייצוג הולם לאורך זמן.
אחת המשימות החשובות שלה היא להעלות את העניין לסדר היום ולהכניס אותו לשיח. לגבש הצעות. יכול להיות שלא יימצא המתווה בזמן הקרוב, אבל כדאי שלפחות נתחיל לדבר על זה ולהפנות את תשומת לב הציבור לכך שדרוש פתרון.