בשבוע שעבר נסקרה כאן הזנחת ביטחון הפנים החמורה של ישראל, שלא תאפשר לצה"ל לפעול ברגע האמת ועלולה להביא לקריסתה של המדינה. במאמר זה נסקור תסריט מלחמה של מערכה רב־זירתית ונבחן את המוכנות האפשרית של זרועות הביטחון לתרחיש בלהה זה.
כמו צה"ל, השבוי בתקציב ביטחון המושקע בזרוע האוויר כפתרון מועדף שלו, ובתורת ביטחון דפנסיבית המכילה סיכונים ואיומים בכל טווחי הזמן, גם המשרד לביטחון הפנים מסונדל בתקציב ביטחון המוקדש בעיקרו לקיום השוטף, עם תוספת מזערית המיועדת לאתגר המרכזי שאותו מציב המגזר הערבי־בדואי מול מדינת ישראל.
לשתי הזרועות אין תורת מלחמה משותפת, וחלוקת האחריות שלהן לעורף האזרחי (הלקוח של תורת הביטחון) לוקה בחסר ואיננה מתואמת כלל ועיקר, כמו בימי מבצע שומר החומות.
מכת אש מקדימה
בתסריט בהחלט אפשרי, שחומרת האיום שלו היא קריטית, איראן פותחת ביוזמה התקפית מתגרה ובעקבות תגובה ישראלית, שגרתית לכאורה, מצטרפים אליה שותפיה בסוריה, לבנון ועזה. אל הגורמים החיצוניים מצטרפים ערביי ישראל, יו"ש ומזרח ירושלים, כשהמטרה האיראנית היא להאשים את ישראל כתוקפנית.
ההתקפה תתחיל מהאוויר ותכלול ירי טילים מסיבי מכיוון איראן וסוריה, המשולב בירי טילים מונחים לעבר מתקני חיל האוויר, מערכות שליטה ובקרה, מודיעין ומחשוב. כמו כן יתבצעו מתקפות סייבר ותונחת אש טילים על מערכות כוח, מים, דלק, תעבורה יבשתית, אווירית וימית, מחסני מזון וממגורות דגן בנמלי הים. יחידות טרור של ערביי ישראל, החמושות בנשק צה"לי שדוד, יוצאות מתוך קהלי מפגינים בכבישים המובילים לחזיתות בכבישי האורך והרוחב של המדינה.
מיד לאחר מכת האש המקדימה של איראן מתחילה מתקפה קרקעית של כוחות הקומנדו של חיזבאללה בגבול הצפון הלבנוני, ושל צבא סוריה והמיליציות השיעיות ברמת הגולן. אוגדת הגולן מתחילה לנהל קרבות שמזכירים את מלחמת יום הכיפורים, תושבי קו הגבול הלבנוני מצווים להתפנות דרומה, כאשר כוחות חיזבאללה תוקפים את קו הגבול לכל אורכו בלא פחות מ־12 נקודות אסטרטגיות.
במקביל, ברצועת עזה תוקפות חטיבות הקרב של חמאס והג'יהאד האסלאמי את קו הגדר העילית לכל אורכה. על ערי הגבול שדרות, נתיבות ואופקים ניתכת אש טקטית של טילים ומרגמות כבדות, כאשר על יישובי העומק הדרומיים באר שבע ודימונה נורית אש למטרות אסטרטגיות באמצעות טילים ארוכי טווח המכוונת למתקני צבא, שדות תעופה, בסיסים לוגיסטיים ומתקנים רבי־חשיבות במרחב דימונה ודרום הנגב.
אש מדויקת של טילי שיוט ונשק רקטי מדויק של מל"טים מתאבדים ורחפני מודיעין חזותי מופעלת מלבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן נגד מדינת ישראל. בשלב הראשון מופנה החימוש למטרות הכוח הצבאי – ימ"חים, שדות תעופה, מרכזים לוגיסטיים של תחמושת, דלק ואספקת מזון. מטרת שלב זה היא לעכב ולשתק את כוחות זרוע היבשה מלהגיע אל מרכזי הגיוס והימ"חים.
כוחות קומנדו איראניים מתחילים לתקוף את אסדות הגז, וחיל הים בולם את רוב ההתקפות הללו בהצלחה, אך ירי טילים מלבנון ועזה פוגע ומשתק זמנית את האסדה לטיפול בגז טבעי של אתר "לווייתן". ההלם מהמתקפה נענה מיידית בגיוס כללי פומבי ושקט, שבו נאלצות האוגדות הסדירות לפצל את כוחן במענה הגנתי בין קווי הגבול הצפוניים והדרומיים, כשבינתיים אוגדות המילואים מתגייסות ונערכות למתקפת נגד בגולן, לבנון ועזה.
חיל האוויר, שכצפוי בנוי היטב להגנה על שמי המדינה ולמתקפות עומק של יעדי אויב ומתקניו, מתגלה כחסר יכולות הגנה אפקטיביות למניעת ירי טילים מכל סוג שהוא על המרחב האסטרטגי והעורף החיוני של מדינת ישראל. סוללות ההגנה של פטריוט, חץ וכיפת ברזל אינן מסוגלות לתת מענה לירי יומי של אלפי טילים. כתוצאה מכך ולראשונה סופג המערך הקרקעי של חיל האוויר נזקים קשים, הן במסלולים והן בדירי המגן של המטוסים, וטייסות החיל נאלצות להשתמש במסלולי חירום על כבישי האורך ואף במדינות שכנות ידידותיות לישראל.
כוחות היבשה שמגיעים לימ"חים מוצאים פגיעות קשות באחסנה היבשה של הרכב המשוריין שהיה אמור לצאת ישירות לשדה הקרב, כשכוחות המילואים מעלים ללא שהות את הרכבים הקרביים המשוריינים על מובילים בדרכם לחזיתות. לאורך שנים רבות התעלם צה"ל מהשוד המסיבי של נשק ותחמושת שנלקח מהמחסנים ומהאחסנה היבשה של הטנקים, דבר שמחייב השלמת חוסרים וגורם לעיכוב של הכוחות בדרכם לחזיתות.
למתקפה האיראנית וגרורותיה יעד תודעתי שמכוון לשכנותיה הסוניות של ישראל, לצורך הצגתה של מדינת היהודים ככוח שהובס אחרי מלחמות רבות בידי המעצמה האזורית איראן השיעית, במקום שבו נכשלו כל המדינות הסוניות. הפסקת האש שמושגת לאחר המתקפה מותירה את ישראל חבולה ומוכה מוראלית עם אלפי חללים, ואת לבנון, סוריה ועזה תחת מראות הרס חסרי תקדים.
עורף מופקר
מבצע שומר החומות, שבו השתתפו רבבות מערביי המגזר בפרעות בשכניהם היהודים בערים המשותפות ובכבישים, כולל הרס מכוון של תשתיות המדינה וסמליה, היה אירוע מכונן בתולדות הסכסוך הערבי־יהודי בארץ ישראל. חשוב לא פחות ממאורעות 1929, 1936־1939 ומלחמת העצמאות 1948.
המנהיגות של ערביי ישראל לא רק שנמנעה מגינוי ההרג וההרס שחוללו בניה ברקמת החיים השברירית של שתי הקהילות, אלא שיצאה בהאשמות שווא על פגיעה דתית כביכול במסגד אל־אקצא, ובהתקפות של מתנחלים בערים המשותפות שלא היו ולא נבראו, בעוד פעולות המגן של היהודים הוגדרו על ידיהם כ"התקפה גזענית על המיעוט הערבי".
משטרת ישראל, ככוח השיטור והלחימה נגד הפשיעה והטרור הלאומני, לא משכילה להיערך לתגבור הכוח הלוחם הסדיר של מג"ב, מ־20 פלוגות בלבד כיום, ליעד שנקבע לשלוש השנים הבאות – 45 פלוגות במסגרות של גדודים וחטיבות. אלא שהמציאות התקציבית הנוכחית מציגה לכל היותר תוספת של 800 מגויסים למשטרה, בחלוקה המותירה את משמר הגבול הרחק מהשגת יעדי המשילות.
ההצעה למבנה הארגוני החדש של מג"ב במסגרת המשרד לביטחון הפנים הינה מסגרת שמחובתה של המדינה לתקצב וליישם מחוץ לבסיס התקציב כבר בשנה הנוכחית, כאמצעי מנע לקראת תסריט האימים של המלחמה הרב־זירתית, שבה תיאלץ ישראל להתמודד, חלילה, עם מלחמת אזרחים קטלנית בין הערבים ליהודים.
בשורה התחתונה, על מדינת ישראל למנוע בכל דרך אפשרית התקפת פתע איראנית על שטחה. על שתי מערכות הביטחון הלאומי לפעול באיחוד כוחות לצורך הנחתת מהלומה מונעת, כמו מבצע מוקד ב־1967, כדי לשתק את יכולות האויב לצאת למתקפת השמד. למרבה הצער, הרכב הממשלה הנוכחית איננו בנוי ליוזמה התקפית, והוא מתבסס על אסטרטגיית הכלה, השוחקת הן את הצביון הציוני של המדינה היהודית והן את יכולתה להגן על קיומה הפיזי.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים