פסגת הנגב ושארם א־שייח' לא מבשרות את חידוש ירח הדבש בין ישראל ובין ארצות הברית

פסגת שרי החוץ בנגב השבוע, והפסגה המשולשת בשבוע שעבר בשארם א־שייח' בין בנט, א־סיסי ובן זאיד אינם מבשרים את חידוש ירח הדבש בין ישראל ובין ארצות הברית בטווח הקרוב. להפך. למרות המגעים שמתקיימים בין שתי המדינות, ההסכם הבעייתי עם איראן הנרקם בווינה יוצר מצב מסוכן לישראל ולאזור, וכן תחושה בינלאומית כי ארה"ב מתרחקת מישראל.

התפתחות זו מאפשרת את התקדמות תוכנית הגרעין בחשאי ללא מגבלות כלכליות ומקשה על פעולה צבאית ישראלית בעתיד. מראות הזוועה מאוקראינה הם בבחינת נורת אזהרה מהבהבת בעוצמה. היחסים המיוחדים עם ארה"ב נוסדו על שלוש רגליים. הראשונה היא מארג מורכב של אינטרסים משיקים שאינם בהכרח זהים. השנייה היא ערכים משותפים שמינפו את המסורת התנ"כית ויצרו אהדה למפעל הציוני הן בקרב דמוקרטים והן בקרב רפובליקנים. הרגל השלישית היא ההשפעה היהודית בצפון אמריקה, שתרמה באופן מכריע גם לחיזוק שתי הרגליים האחרות.

ההבנה של יהודי ארה"ב כי הם חייבים להתארגן ולצבור השפעה, התחזקה בעיקר לאחר האסון שפקד את העם היהודי בשואה. אז הם מצאו את עצמם חסרי אונים מול אוניות הפליטים ובהן הורים, אחים ואחיות שגורשו חזרה אל התופת ומול הסירוב של בעלות הברית להפציץ את מחנות ההשמדה.

יהודי אמריקה הבינו כי הישגיהם יהיו חלקיים ללא השפעה פוליטית. הם טיפחו פוליטיקאים אמריקאים ידידי ישראל וסייעו להם להיבחר. הם עודדו צעירים בקהילה בעלי זהות יהודית חזקה לתפוס עמדות בתקשורת, להתבלט באומנות ומעל הכל להגיע לעמדות בכירות בממשל ובחיים הציבוריים. מעולם לא הייתה שאלה של נאמנות כפולה. נאמנותם באופן טבעי הייתה לארה"ב – המדינה שהעניקה להם זכויות שוות, שהבטיחה להם חופש, המדינה שהצדיעו לדגל שלה עוד במסדרי הבוקר בבתי הספר.

ראשי הקהילה נטעו בלבבות הצעירים האלה גם מחויבות יהודית. לא בהכרח למדיניותה של ממשלה זו או אחרת בישראל, לא לארץ ישראל השלמה – אבל לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הם הבינו שהעם היהודי לא יוכל לעמוד בשואה נוספת ושהקיום היהודי עבור הצעירים האלה צריך להפוך למחויבות עמוקה.

במקביל לאינטרס האמריקאי, חיפשו יהודים בממשל את ההשקה לאינטרס הקיומי של ישראל. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין סיפר לי בשיחה שקיימנו על הנרי קיסינג'ר כי כל אלה שמאשימים אותו בכך ששיתף פעולה עם התפיסות האנטישמיות של ריצ'רד ניקסון, אינם מבינים דבר. "הרכבת האווירית שהצילה אותנו במלחמת יום הכיפורים נחתה בלוד רק בזכות קיסינג'ר. מה אכפת לי כיצד השיג את האישור מניקסון? הנשק הגיע בזמן. בדקה התשעים, אבל הגיע", אמר לי רבין.

עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה שיגר ג'ורג' בוש האב לישראל את מי שהיה תת־שר ההגנה האמריקאי פול וולפוביץ' ואת סגן שר החוץ לארי איגלברגר, כדי לשכנע את ראש הממשלה יצחק שמיר לא להתערב במלחמה ולא לפגוע בקואליציה שהתגבשה נגד סדאם חוסיין.
הייתי אז הכתב המדיני של "מעריב". לאחר ליל הסקאדים הראשון הוזמנתי לישיבת מערכת דחופה בתל אביב. אמצע חודש ינואר. גשם זלעפות.

ביציאה מירושלים נתקלתי בשיירת הלימוזינות השחורות של וולפוביץ' ואיגלברגר. הזדנבתי אחרי השיירה. בצומת חולון התברר שהם באו להתרשם מהקמת מחנה טילי הפטריוט שנשלחו מהבסיס האמריקאי בגרמניה כדי להגן על גוש דן.

בחסות הגשם והבוץ הצלחתי להשתחל פנימה. חניתי בחופזה ורצתי לכיוונו של תת־שר ההגנה האמריקאי. לקראתו צעד והצדיע מפקד הבסיס. על חזהו התנוססו שמו ודרגתו - לוטננט קולונל (סא"ל) קרימקוביץ'. וולפוביץ' סימן לו לוותר על ההצדעה. "אתה קרימקוביץ', אני וולפוביץ', יש לי אחות בירושלים. שמרו על עצמכם". אחר כך גלשה השיחה לרקע המשפחתי היהודי של שניהם. לעת ערב צלצלתי לוולפוביץ' למלון, שאישר לי את הפרסום.

ייתכן שהכותרת שירתה גם את השליחות האמריקאית, שנועדה להרגיע את הישראלים ולאותת להם שהם בידיים טובות. ואולם במהלך כהונותיו בפנטגון עשה וולפוביץ' ככל יכולתו להבטיח את היתרון האיכותי הצבאי של ישראל. הוא לא היה לבד. בתקופת נשיאותו של ביל קלינטון שבעה מתוך 12 המנהלים הבכירים במועצה לביטחון לאומי היו יהודים.

שינוי לרעה

האינטרסים של ישראל וארה"ב פחות משיקים משהיו בעבר. אמריקה חשה פחות מחויבת לעולם ובוודאי למזרח התיכון. היא מטופלת בבעיות פנימיות קשות, סובלת מקיטוב פוליטי שלא היה כדוגמתו, ממשבר כלכלי ומקורונה. איראן פחות מעניינת אותה, המזרח התיכון עוד פחות – וטהרן למדה לנצל את המצב החדש.

ישראל פחות סקסית לדור האמריקאי הצעיר. הביקורת כלפי ישראל על מה שנתפס כפגיעה בזכויות אדם, המאבק שמנהלים גורמים ערביים ואנטישמיים בקמפוסים וההתקפות הבלתי פוסקות של השמאל הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית - מחלחלים לדעת הקהל ושוחקים את האהדה לישראל.

גם ההשפעה היהודית, שהפכה ברבות השנים לנכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה, נשחקת. שנאת החינם בין השמאל לבין הימין בישראל, בין החרדים לבין הזרמים האחרים ביהדות ולהפך, חוסר הסובלנות כלפי מיעוטים והפגיעה באופי היהודי של המדינה גוררים בדור היהודי הצעיר עייפות מהמיזם הציוני. המחויבות שלהם לשורשים היהודיים בולטת פחות מזו של הדורות הקודמים שידעו את השואה, חיו את התקומה, תרמו לה – והזיק היהודי בער בקרבם.

גם בבית הלבן העניינים יגעים. הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן אומנם אוהד את היהודים ואת המפעל הציוני, אבל ישראל היא ממש לא בסדר העדיפויות שלו. גם הלחץ מצד השוליים האנטי־ישראליים בממשלו אינו מרפה. האתגר הקיומי שמציבה תוכנית הגרעין האיראנית מחייב התארגנות יהודית גלובלית.

העם היהודי לא יוכל לשרוד אסון נוסף. אין לו הלוקסוס הזה. מדינת ישראל חייבת להבין את האחריות שלה ליהדות התפוצות. היא צריכה להסיר את החסמים בפני הזרמים ולכבד אותם. עליה לתקצב חינוך יהודי בעולם, לטפח את הערכים הדמוקרטיים בבית, להקטין את אש השנאה הפנימית ולעשות כל מאמץ כדי לכבד זכויות אדם.

ההנהגה היהודית בצפון אמריקה נמצאת בתקופה של מעבר דורי. היא נדרשת להתגייס למען הדור הצעיר, שחייב להשיב לעצמו את עוצמתו. על מנהיגי הארגונים היהודיים לעודד צעירים יהודים מחויבים להשתתף במשחק הפוליטי, להצטרף לשירות הציבורי, לתפוס עמדות בתקשורת ובאקדמיה. העם היהודי חייב לשאול את עצמו מי ייכנס לנעליהם של בכירי ממשל בעבר כמו קיסינג'ר, וולפוביץ', שר האוצר ג'ק לו, היועצים הבכירים לנשיאי ארה"ב דניס רוס, אליוט אברמס וסטו אייזנשטאט, והשגרירים דן שפירו, מרטין אינדיק ודיוויד פרידמן.

עוד לא מאוחר לגייס את האישים האלה, שעמדו במרכז העשייה המדינית האמריקאית, כדי להדריך וללוות את הדור הצעיר על מנת שהקהילה היהודית תשמור על כוחה למענה ולמען יהדות העולם. ייתכן שבמשמרת שלהם, להסכם הגרעין המתגבש היה אופי שונה.

הכותב הוא נשיא אמריטוס ומנכ"ל מייסד של המכון למדיניות העם היהודי, ולשעבר הכתב והפרשן המדיני של "מעריב"