ארבעת הפיגועים הרצחניים האחרונים – בבאר שבע, בחדרה, בבני ברק וברחוב דיזנגוף בתל אביב – אינם גל חדש. הם למעשה מתחברים לאירועים שהתרחשו במהלך מבצע שומר החומות. גם שם וגם כאן המוטיבציה הייתה לאומנית, והאירועים היו על מנת לפגוע ביהודים שמתגוררים בישראל. המוטיבציה הזו מתחברת גם לחלק מערביי ישראל, שבהחלט גם משפיע על הרוב, שלכאורה הוא דומם.

ההתמודדות עם טרור, גם במדינות אחרות שספגו פיגועים, תנסה לפענח את תופעת המחבלים המתאבדים. כשהאלוף (במיל') עוזי דיין היה ראש המועצה לביטחון לאומי, התבצע מחקר, שהחל בישראל והמשיך בארה"ב, על התופעה עצמה - כדי לייצר פרופיל של מחבל מתאבד. במחקר הישראלי נבחנו 22 מחבלים מתאבדים, שנתפסו לאחר שלחצו על לחצן ההתאבדות. כלומר, רצו להתאבד, יצאו למבצע אך נבלמו בגלל תקלות טכניות. בצד האמריקאי נתפסו כ־80 מתאבדים במקומות כמו עיראק ואפגניסטן.

ממסקנות המחקר ההוא התברר, בין היתר, כי המחבלים המתאבדים היו גברים וגם נשים, כלומר אין קשר למין, וגם לא נמצא קשר למצב סוציו־אקונומי ובעצם לכמעט שום דבר, למעט דבר אחד שיכול היה להרתיע אותם: מה שיקרה למשפחות הגרעיניות שלהם לאחר שיבצעו את פיגוע ההתאבדות – ההורים, האחים והילדים. זו אחת הנקודות שהיה צריך לטפל בה כבר מזמן – במקום לאטום את החדר של המחבל בג'נין בידיעה שהוא ייפתח שוב שעתיים לאחר שצה"ל יסיים את תפקידו, היה צריך להחרים את רכושה של משפחתו, להרוס את הבית ולהעביר את כל המשפחה דרך רמת הגולן לסוריה, או דרך מחסום ארז לעזה. זה מייצר הרתעה.

אי אפשר להילחם בטרור על ידי מילים יפות ואסטרטגיה של הגנה. השב"כ והיחידות המיוחדות מונעים אומנם פיגועים על בסיס יומי, אבל בסוף צריכים להשיג את ההרתעה, והיא תתקיים רק כאשר מחבל שיוצא לפיגוע יידע שגם משפחתו תשלם את המחיר. אנחנו מדברים על מצב של חוסר נחישות שחייב להשתנות. אחרת המציאות תוביל לכך שאזרחים שיחששו לחייהם ישתמשו בנשק בכל מיני מקומות ובכל מיני מצבים. בלי יד ברזל נמצא את עצמנו משלמים מחירים מאוד כבדים.


הכותב הוא ניצב בדימוס, ששימש בעבר ראש אגף מודיעין במשטרה ומפקד יחידת דובדבן