55 שנים לאחר מלחמת ששת הימים, המעמד של אזור יהודה ושומרון ותושביו עדיין "זמני" ומהווה מוקד משמעותי של אי־יציבות.

בעקבות תוצאותיה הבלתי צפויות של המלחמה, לא הייתה לממשלת ישראל דאז תוכנית אסטרטגית להסדרת המצב. כמיטב המסורת היהודית, פוליטיקאים, פקידים ומומחים עסקו שבועות, חודשים ושנים בוויכוח על הנושא, תוך המתנה לתשובה עניינית ממדינות ערב.

בריק שנוצר, קבוצות של אזרחים, כמו גוש אמונים לדוגמה, קבעו עובדות בשטח, שהתפתחו עם השנים ליישובים ולערים סביב אתרים תנ"כיים, במקביל לצבא, שהקים מוצבים שעם הזמן חלקם הפכו אף הם ליישובים. הכל היה "זמני", ובמשך הזמן, נקבעו תקנות וחוקים זמניים, שדורשים אישורים תקופתיים.

התוצאה היא כאוס ללא חשיבה אסטרטגית והחלטות לטווח ארוך. תוצאה עתידית בלתי מתוכננת נוספת היא הפיכתו ההדרגתית של השטח שבין נהר הירדן לים התיכון לישות פוליטית אחת, שבה תושביה היהודים והפלסטינים כמעט שווים במספרם ולכודים בתוך גלים של טרור.

מבחינת הפלסטינים, 55 שנים של סטטוס קוו השאירו את האשליה של "חזרה" ל־1947, אשליה שנתמכת באופן מאסיבי על ידי הקהילה הבינלאומית הודות להגדרה המיתית והייחודית של "פליט פלסטיני". האופציה של מדינה אחת עם רוב פלסטיני, בעוד היהודים ייעלמו לאט, כמו הצלבנים, קוסמת לפלסטינים יותר מאשר "פתרון שתי המדינות", שנותן לגיטימציה לריבונות יהודית, ללא קשר לגבולות הסופיים.

בעוד ישראלים רבים התרגלו למבוי הסתום, אנשים מבחוץ, כולל יהודים רבים, רואים בישראל מדינה מתנחלת וקולוניאליסטית, מדינת אפרטהייד. לכך נלוות ססמאות נבובות ומיתוסים שמתחזים לחוק הבינלאומי כדי להצדיק את הדמוניזציה של ישראל. כשכתבת אל־ג'זירה שירין אבו עאקלה נהרגה בג'נין, ישראל הואשמה באופן אוטומטי ב"רצח בדם קר". השנאה מעודדת ומתוחזקת על ידי קמפיינים של ארגונים לא־ממשלתיים שניזונים לא מעט מהתמונה המעוותת שהפלסטינים מצליחים ליצור.

שום דבר מההשגות האלה אינו חדש – הכל כמעט מובן מאליו. אך מה שלא מובן מאליו הוא הפעולות שניתן לעשות כיום כדי להחליף את הססטוס קוו במסגרת מציאותית וטובה יותר.

חיפוש אחר פתרונות לא נועד להציע עוד תוכנית שלום מדומיינת. יש מספיק כאלו שמעלות אבק על מדפי הדיפלומטים והאקדמאים ברחבי העולם. המטרה היא לחדש ולעודד דיון פנים־ישראלי על האלטרנטיבות השונות למצב הקיים, בהתבסס על המציאות כיום.
התקווה היא שבאמצעות דיון בעל תוכן המעוגן בריאליזם פוליטי ולא בסיסמאות, נוכל להתקדם מעבר למכשול הכאוס וחוסר הוודאות שמוביל אותנו למדינה אחת לא ציונית.

ללמוד מכישלונות עבר

ההיסטוריה מראה שלאחר 55 שנים, הסטטוס קוו הזמני נמשך. באותו הזמן, ברירת המחדל של ישות פוליטית אחת בין הירדן לים, עם אוכלוסיות שוות בגודלן והשלכות לא קלות למפעל הציוני, הולכת וגוברת – וזהו המצב המועדף על הפלסטינים. הבעיות הללו לא ייעלמו, והמחויבות לחפש פתרונות טובים יותר עדיין קיימת.

עם ההיסטוריה הזו, והמציאות הנוכחית, לא פלא שישראלים רבים פשוט התייאשו. הדיון כמעט לא מופיע במצעי הבחירות של המפלגות המובילות, וזאת אחת מהבעיות. הדבר משחק לידי זרמים אנטי־ציוניים, הרואים בהתפתחותה של מסגרת "מדינה אחת" מהנהר ועד הים כאופציה מועדפת.

כדי להתקדם וללמוד מכישלונות העבר, נדרשת אסטרטגיה חדשה, המעוגנת בריאליזם פוליטי ובאינטרסים ישראליים קונקרטיים, ומבוססת פחות על תקווה ואידיאולוגיה. הריאליזם דורש ניתוח זהיר ומדויק של העלות והתועלת היחסית של אפשרויות שונות, כולל המשך המצב הקיים, בהתבסס על שיקולי ביטחון (יכולות צבאיות, גבולות בני הגנה); ציונות ודמוגרפיה (רוב מוחלט יהודי); ותדמיתה של ישראל בקהילה הבינלאומית (דיפלומטיה ציבורית).

על בסיס זה, שלא כמו הסכמי אוסלו ומסגרות שונות, יש להתחיל מהסוף – הצורך של מדינת ישראל להגדיר בעצמה את גבולותיה. ברגע שנבחן לעומק, נדון ונחליט אילו אזורים אנו צריכים להחזיק כדי שיענו על האינטרסים של ישראל והמשך המפעל הציוני, הדיון על הדרכים לכך יהיה יעיל יותר.

מעבר לשמירה של ירושלים מאוחדת, ובמיוחד העיר העתיקה והאתרים הקדושים, נושא הליבה המרכזי הוא מיצוי מקסימלי של הביטחון אל מול מינימום שליטה ואחריות על פלסטינים. האוכלוסייה בישראל מורכבת מ־80% יהודים ו־20% ערבים בקירוב. בקרב מדינות לאום אחרות שבהן יש קבוצה אתנית, תרבותית או דתית מרכזית (ובשונה ממדינות שהוקמו כמדינות רב־תרבותיות), מיעוט של 20% נחשב גבוה, במיוחד כשלאותו מיעוט יש דרישות לאומיות. גבולות שיפחיתו את הרוב היהודי ל־60% לדוגמה, יהוו אתגר משמעותי לציונות.

כאשר בוחנים אלמנטים נוספים, יש כבר הסכמה רחבה על הנחיצות האסטרטגית של בקעת הירדן ומסדרונות הגישה אליה. בדומה לכך, גושי ההתנחלויות הסמוכים לקו הירוק ובתוך גדר הביטחון הם כבר חלק דה־פקטו מישראל, עם אוכלוסייה פלסטינית קטנה.

נושא נוסף הוא העתיד של אזור C – שלפי הסכמי אוסלו מצוי תחת שליטה ישראלית. זהו שטח עם חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה, עם מעט מאוד אוכלוסייה פלסטינית. ועדיין, ללא מדיניות ברורה, הפלסטינים והאירופים שתומכים בהם עסוקים ביצירת עובדות.

ה"כפרים" הפלסטיניים שנוצרו בנקודות מפתח כמו ח'אן אל־אחמר ומסאפר יטא, הכוללים סיפורי רקע מומצאים כדי לשכנע את האירופים באותנטיות שלהם, הם ניסיונות למנוע מישראל יכולת להחזיק בשטח. ככל שעובר הזמן מבלי שנחליט אילו חלקים באזור C יהיו חלק מישראל, כך יהיה יותר קשה בעתיד.

הממד האחרון הוא הממד התפיסתי. עבור חלק מהישראלים ומיהדות התפוצות, אחד הנושאים הכאובים הוא הדימוי של ישראל כמדינה כובשת, המונעת באופן ברוטלי מהפלסטינים את זכותם להגדרה עצמית. האם הדמוניזציה של ישראל הייתה פוחתת משמעותית אם המצב הקיים היה מוחלף בגבולות ברורים ומוּכּרים על ידי הקהילה הבינלאומית? האם יהודי התפוצות שהפכו לעוינים ומנותקים למדינת ישראל בגלל 55 השנים האחרונות ינועו לכיוון חיובי יותר?

התשובות אינן ברורות. התמונה של ההתקרבנות הפלסטינית, אל מול האכזריות הישראלית, לא תיעלם. לא משנה מה ישראל תעשה, עדיין היא תהיה אשמה. למרות זאת, יש סיבה לצפות שבקרב אלו שלא מושקעים בנרטיב הפלסטיני ובאידיאולוגיה אנטי־ציונית, גבולות ברורים למדינת ישראל יפחיתו גם את העוינות. ובכל זאת חשוב להדגיש, השינוי הפוטנציאלי בתפיסות של גורמים זרים לגבי ישראל וגבולותיה אינו צריך להיות גורם מכריע בקבלת ההחלטות בנושא.

לסיכום, שינוי המצב הקיים לאחר 55 שנים יהיה קשה להשגה, בפרט לנוכח הריחוק האידיאולוגי בחברה בישראל, כשהמשך הכאוס מהווה סכנה גדולה יותר לישראל ולציונות. ככל שנמשיך עם מדיניות זמנית ללא אסטרטגיה המבוססת על ריאליזם פוליטי, כך יהיה קשה יותר להתמודד בעתיד עם התוצאות.