החלטתו של ארנון סגל - אחיו של עמית, בנו של חגי - להתמודד על מקום ברשימת הציונות הדתית – יצרה מהומת אלוהים במחנה הימין. אלה המתנגדים למועמדותו, בשל תמיכתו בנפתלי בנט ובגדעון סער - מטיחים בו ובתומכיו את מילת העלבון "שמאלנים", ואלו המצדדים במועמדותו מטיחים במתנגדיו את העלבון "ביביסטים".
אם הקרב המילולי הזה היה מתנהל באיזה בר – היינו רואים כעבור זמן קצר התכתשות המונית, שלאחריה, אולי, כולם היו נרגעים עם איזו כוסית. למזלנו או לצערנו, הקרב הזה מתקיים בטוויטר ובקבוצות וואטסאפ ומשם מחלחל לשאר אמצעי התקשורת, שמגישים אותו כצימעס מקולקל לכלל הציבור הישראלי. אז מה קרה לעולם המושגים של הימין? איך קרה שאנשי ימין מובהקים זוכים לכינוי "שמאלנים"? ובעצם: מיהו ימני? פעם הכל היה מאוד ברור. הסקאלה הוגדרה על בסיס אידיאולוגי. מימין, אנשי ארץ ישראל השלמה. משמאל, אנשי הפשרה הטריטוריאלית.
מימין, אנשי ההתיישבות והמתנחלים. משמאל, הנאבקים נגד הכיבוש ובעד מדינה פלסטינית. מימין, מועצת יש"ע. משמאל, שלום עכשיו. מימין, מדיניות "אף שעל" ו"שלום תמורת שלום". משמאל, "שתי מדינות לשני עמים" ו"שטחים תמורת שלום". וכן הלאה. גם חלק הארי של המצטרפים לחוגי הימין על רקע המהפכה החברתית והסלידה ממפא"י הגדירו את עצמם בדרך כלל על גבי הסקאלה הזו.
לכן, כשמתבוננים במציאות דרך הפריזמה הזו, טבעי שאנשי ההתיישבות מתקוממים כשמזכים אותם בכינוי "שמאלנים". האומנם באבחת ביקורת על בנימין נתניהו, או תמיכה בבנט, הם איבדו את מקומם וזכויותיהם האידיאולוגיות? מבחינתם, מה שהיה ונותר לב לבה של ההגדרה איש ימין, הוא היחס לארץ ישראל. הם מתקשים להבין איך אנשים הרבה פחות ימניים מהם על סקאלת הנאמנות להתיישבות, מעיזים להטיח בהם שהם בוגדים בערכי הימין. חלקם ממהרים להזכיר למבקריהם את הפעמים שבהן נתניהו עצמו חרג מאידיאולוגיית הימין ומטיחים בהם שהם חסידים שוטים, "ביביסטים", שאינם מסוגלים לראות את מנהיגם בעין אובייקטיבית.
אי אפשר שלא לשים לב כי מתקיים כאן דו־שיח של חירשים. אני טוען שקודם לו דו־שיח של עיוורים. מי שלוקה בעיוורון הזה הם דווקא אנשי ימין מובהקים, אלו שבאמת נמצאים עשר מעלות ימינה לליכוד. הנטייה היא לחשוב שהם לוקים בעיוורון פוליטי. להבנתי, הם לוקים גם בעיוורון אידיאולוגי. בואו נתמקד לרגע בעיוורון האידיאולוגי. אחת הסיבות המרכזיות שזיכו את סגל בכינוי "שמאלן" – היא טבלה השוואתית שהוכנה בלשכת בנט והציגה את הישגי בנט מול הישגי נתניהו בתחומים המזוהים עם אידיאולוגיית הימין. על פי הטבלה הזו, שמכילה עובדות ומספרים יבשים של העולים להר הבית, יישובים שהוקמו, קיומו של מצעד הדגלים, טילים שנורו מעזה ופרמטרים נוספים – העובדות האובייקטיביות משחקות לידי בנט. זוהי טעות חמורה.
בלי להיכנס כלל לבדיקת העובדות, ואפילו כולן היו נכונות – זוהי הסתכלות עקומה על המציאות. הסתכלות המקדשת עוד דונם ועוד עז ומתעלמת מהתמונה הגדולה. בתמונה הגדולה נתניהו הגיע להישגים מזהירים שאי אפשר לכמת את משמעותם האסטרטגית. הוא עצר את הסכמי הגרעין עם איראן והשפיע על העולם כולו בראיית הסכנות הטמונות באיראן גרעינית. הוא הצליח להביא להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים (ושגרירויות נוספות בעקבותיה), הוא הביא להכרה אמריקאית בריבונות ישראל ברמת הגולן, והביא שלום תמורת שלום כשחתם על הסכמי אברהם.
רואים 6:6
כל אלו היו הישגים קטנים לנוכח ההישג הכי מרשים של נתניהו, שאף אחד לא מגדיר אותו ככזה. בתחכום רב הצליח נתניהו לשנות את השיח הישראלי והבינלאומי. מדיבורים על שתי מדינות וחתירה עולמית רוויית לחץ עלינו להקמת מדינה פלסטינית, הוא הפך את היוצרות. במקום שהדיון הפנימי והבינלאומי יעסוק בכן או לא למדינה הפלסטינית, הוא הפך לדיון על כן או לא להחלת הריבונות הישראלית על יישובי יו"ש ושטחי C. הישג תודעתי כנגד כל הסיכויים, חרף תקשורת עוינת ושמאל שנהנה מערוצי תקשורת פתוחים וסיקור אוהד, וחרף עמדתן של מרבית מדינות העולם.
למעשה, אלמלא ההתנגדות, המובנת לי מאוד אידיאולוגית, של גורמים בימין, הוא היה מצליח להחיל את הריבונות בשטחים אלו, מבלי לשלם מחיר מדיני משמעותי. אובייקטיבית, זהו הישג בלתי נתפס ממש. ממשלת בנט אולי אפשרה עם דעיכת הקורונה להכניס יותר יהודים להר הבית – אבל היא החזירה לשולחן הדיונים את המדינה הפלסטינית. היא החזירה אותנו לאחור, גם ברמת השיח הישראלי וגם ברמת המצע האנושי שעליו מושתתת הדיפלומטיה הישראלית. הרקמה המדינית העדינה של מערכות יחסים שנתניהו טווה בהדרגה ומתוך תבונה מדינית יוצאת דופן – חטפה יותר ממכה בכנף כתוצאה מכהונתו של לפיד במשרד החוץ ושל בני גנץ במשרד הביטחון.
לא יהיה פשוט לתקן את הנזק. אבל אם יש מישהו שמסוגל לתקן אותו בעידן הנוכחי – זה רק נתניהו. אף אדם בפוליטיקה הישראלית אינו מתקרב למעמד שלו בזירה הבינלאומית. אם יש מישהו שיכול להוביל להחלת ריבונות חד־צדדית על ההתיישבות ביו"ש ועל שטחי C, בלי לשלם מחיר מדיני משמעותי – זה הוא. לכאן מתחברת הטעות הפוליטית של אנשי הימין. נתניהו אינו אופורטוניסט נעדר אידיאולוגיה או מדיניות. הוא אסטרטג, ששילם בכסף קטן כדי להגיע לרווח מדיני עצום. הוא בחר את המלחמות שלו, כי אי אפשר להילחם בכל הזירות. וגם, כי אדם צריך להיות מושקע בתחום שבו הוא נהנה מיתרון יחסי. זו מהותה של יעילות.
להשוות את מספר הטילים שנורו בזמנו למספר הטילים שנורו בתקופת בנט? זוהי שטחיות בהתגלמותה. להתעלם מהאתרוג יוצא הדופן שזכה לו בנט, רק משום שאמור היה לשמש כחמורו של משיח לבית יאיר לפיד – זהו עיוורון פוליטי של 100%. הנאמנות לארץ ישראל הפסיקה לשמש כסקאלה הבלעדית לזיהוי ימין ושמאל. לצדה נולדה סקאלה פוליטית המזכה גם אנשים ימניים לעילא במישור האידיאולוגי – בכינוי "שמאלנים". הסקאלה הזו מבטאת את מידת התמיכה, ההסתייגות או הפניית העורף למנהיג הנבחר של הימין. היא בוחנת לא רק את הכוונה אלא גם את התוצאה. מנקודת מבט פוליטית, כל מה שעלול לפגוע במעמדו של נתניהו בעיני הבוחרים – הוא אקט שמאלני, משום שהוא עלול לנייד קולות מהימין למרכז (שהיא מילה מכובסת לשמאל) או לחוש שאין להם במי לבחור ועדיף להישאר בבית.
מאסה גדולה של אנשי ימין לייט היא הרגישה ביותר לתנודות על הסקאלה הפוליטית. לדידם, "שמאלני" הוא מי שמונע או מחבל בסיכוי להגיע לשלטון של ימין אפקטיבי. הם מבקשים להגיע להכרעה. למשילות. למדינה יהודית ולא למדינת כל אזרחיה. הם רוצים תיקון להתנתקות החד־צדדית בהחלת ריבונות חד־צדדית. הם אינם קונים יותר את "מבחן בוזגלו", אינם מוכנים לאכיפה בררנית, לכוח המשחית בידי "שומרי הסף". הם רוצים לדבר על צדק. לבוא חשבון עם סורחי הפרקליטות. לחקור את החוקרים. הם מדירים את השלט מערוצי התקשורת השמאלנית. הם דורשים תקשורת מאוזנת. עומדים על זכותם להישמע.
הם תופסים את המאבק בנתניהו כמאבק במנהיג שיש לו הכוח להוביל מהלכים גדולים, שעשויים לסתום את הגולל על רעיונות השמאל. הם מזהים את העליהום התקשורתי־משפטי עליו כאקטים של ייאוש מצד השמאל, שנועדו למנוע זאת. זה מה שהופך אותם ל"ביביסטים". לא חוסר היכולת לראות או למנות את הטעויות של נתניהו. מבחינתם מה שבנט עשה הוא לא רק מעשה הונאה חמור, אלא גם שבר עמוק שעלול להחזיר את מלוא הכוח לשמאל. מבט אחד על יחס התקשורת ולפיד לבנט שנייה לאחר שסיים את תפקידו – מעיד על כך שהוא היה רק כלי שרת. לתשומת לבם של אידיאליסטים ימניים – ה"ביביסטים" רואים פוליטית 6:6. תנו להם קרדיט.