1
מאז לידת המיתוס הכמו משיחי של רב־אלוף יגאל ידין, הארכיאולוג העומד להיקרא מעם המגילות הגנוזות להנהגת המדינה - לא חיכו אזרחים רבים כל כך (מהזן הנאור) למושיע, כפי שחיכו עד השבוע לגדי איזנקוט. בעיניהם היה לא עוד רמטכ"ל בדימוס, אלא מישהו שממצחו קורן המסר: אני ליגה אחרת.
יש עדיין במקומותינו מי שזוכר את הופעת הבכורה המאכזבת והמשמימה של ידין בצאתו מהכפור הפוליטי לקראת בחירות 77': הציפיות היו גבוהות. ידין היה בפועל רמטכ"ל מלחמת העצמאות. לאחריה, נרתם צה"ל בהנהגתו לעסוק ביעילות צבאית בעניינים חינוכיים וחברתיים במעברות.
יוקרת צה"ל טיפסה לשמיים, וידין, שהנהיג את מעורבות צה"ל בתחומים אלה, קטף את התהילה. הוא גם השכיל להתרחק מהפוליטיקה כמו מאש. זאת, בימים שבהם לא הייתה כל הפרדה בין צבא לפוליטיקה: מפ"ם ובעיקר אחדות העבודה היו מגרש המשחקים של אלופי הפלמ"ח, ומשה דיין כיהן כח"כ מטעם מפא"י בעודו לובש מדים.
ידין נהג אחרת. בתום סיום כהונתו כרמטכ"ל נטש לחלוטין את הזירה הציבורית לטובת הקריירה כארכיאולוג פורץ דרך, בעל שם עולמי. ואז אי־אז בסוף שנות ה־50 נפל דבר. בעיצומם של המאבקים האינסופיים במפא"י, בין ההנהגה הוותיקה של לוי אשכול, גולדה מאיר ופנחס ספיר, מול הסוסים הצעירים דיין ופרס, זרק בן־גוריון בראיון עיתונאי רעיון חתרני, שעל פיו מי שראוי להיכנס לנעליו, נעלי ה"אחד בדורו", נמצא מחוץ למשחק הפוליטי. הוא לא נקב בשם. המסתורין העצים את ההילה. המודל של דמות סודית שזהותה ידועה לכל הצליח מעל למשוער, גם הודות ל"העולם הזה" של אורי אבנרי, שחלק את הסוד עם ציבור קוראיו.
אבל קריאת האומה לידין בוששה לבוא. בן־גוריון הלך, ההנהגה הוותיקה הכתירה את אשכול ואחריו את גולדה. ידין שקע בתהום הנשייה. כל זאת עד 73'. שנה היסטורית. מחדל יום הכיפורים הביא אותנו לסִפו של חורבן, כך המלחמה הסתיימה בחציית תעלת סואץ וניצחון מזהיר שנעצר על אם הדרך לקהיר. באותה שנה התחולל גם הטרום מהפך: מערכת בחירות דרמטית, שבה טיפסה הליכוד מ־26 מנדטים ל־39 והייתה כפסע מהשלטון. אותה שנה הייתה גם שנת הפרידה מבן־גוריון, שהלך לעולמו בגיל 87.
והיה זה אז, לאחר נפילת ממשלת גולדה והסתבכות מפלגת העבודה בפרשיות שחיתות, כאשר ידין קפץ סוף־סוף לזירה והקים את התנועה הדמוקרטית לשינוי, הלא היא ד"ש. אלא שלהפתעת הציבור המייחל לבשורה, הקדיש ידין את נאום היציאה מהכפור להצגה מלאת התלהבות, אך עמוסת פרטים ומייגעת, של הבשורה הטמונה בטכניקת הבחירות הפנימית המופלאה שפיתח עבור תנועתו החדשה. בנוסף, יצא מגדרו להסביר שד"ש לא תהיה אלטרנטיבה, אלא קורקטיבה בלבד, כזו שבאה לתקן את מפא"י, חלילה לא לסלק אותה.
כבר למשמע הנאום הזה ידעו חדי האוזן כי כגודל הציפיות גודל האכזבה הצפויה. ואכן, הליכוד, שנותרה כאלטרנטיבה יחידה, זכתה בבחירות. ידין הצטרף בהמשך כגלגל חמישי לממשלת בגין, ועד סוף הקדנציה התפוגג.
גם גדי איזנקוט התעקש, בצדק, על הליכים פנים־מפלגתיים דמוקרטיים. הוא אכן דרש מגנץ פריימריז, אבל לא עכשיו, אלא, כמו לפיד, אולי בפעם הבאה. כך שלעת עתה ניצלו הצופים מסכנת פירוט טכניקת הבחירה נוסח ידין, אבל הם לא חולצו מדקלום מאולץ, מפי דובר שנראה ונשמע כמו שחקן שעלה לבמה כמחליף ברגע האחרון בהצגת בית ספר ולא הספיק לעבור על הטקסט כראוי.
אפילו "הארץ" תיאר כך, מפי רוגל אלפר, את נאומו של איזנקוט: "הוא מלמל מהדף לעתים באינטונציה שאינה הולמת את הנאמר... הרבה בהשתהויות ארוכות ומהורהרות, שבמהלכן נדמה שלא הבין מה הוא אומר, או את המעמד... דבריו אפרוריים ושבלוניים רצופי קלישאות וססמאות...". אם זו השלהבת שאיזנקוט הדליק ב"הארץ", מה יגידו אזובי הקיר.
איזנקוט רחוק מלהיות ידין, שהיה דמות מיתולוגית: במשך שני עשורים הוא היה המשיח החילוני של הציבור הנאור. איזנקוט הוא לכל היותר ידין לעניים. הדמיון לד"ש, שדשדשה ודיממה, נעוץ במידה לא מבוטלת בשתי הצלעות הנותרות של משולש ההנהגה המנטרלות אחת את חברתה. במחנה הממלכתי זהו גנץ משמאל מול סער מימין.
בד"ש היו אלה אמנון רובינשטיין משמאל, ושמואל תמיר מימין. תמיר קרא תיגר על בגין, ובעקבות כישלונו לרשת אותו בחרות - הקים את המרכז החופשי עם אהוד אולמרט ועקיבא נוף ותקף את בגין מימין. זה לא הפריע לידין לצרפו לד"ש, למורת רוחו של רובינשטיין. בהמשך, כצפוי, התפלגה ד"ש כשרק תמיר וידין נותרים בממשלת בגין.
המחנה הממלכתי יצא לדרך בהילוך נמוך, ואז לחץ על הבלמים. לא בגלל סכסוכים פנימיים. אלא משום שלאמיר אוחנה יש יותר כריזמה מלשלושת המנהיגים הממלכתיים ביחד ועוד נותר עודף בכיסו. אומנם אפרוריות איננה חיסרון מוחלט. תל אביב קרויה "העיר באפור", אבל בניגוד מוחלט למחנה הממלכתי היא ממש לא משעממת, ולטוב או לרע יש לה מסר.
למחנה המלאכותי הקורא לעצמו "ממלכתי" אין אידיאולוגיה ואין מסר. הוא זנח את התקווה החדשה וויתר על החלום, לטובת המכנה המשותף היחידי: "בדם ואש את נתניהו נגרש".
2
רק קשיות לב, נשמה בולשביקית ורשעות לשמה, או שילוב של שלושתן, יכולות היו להניע פקיד זה או אחר לגזול ממשפחת חדריה שמואל את האופציה היחידה שהגורל המר הותיר בידה להמשכיות לבנם בראל, שנפל על הגנת המולדת. למענו, למענם וגם למעננו כחברה המאמינה ש"כל יחיד בן מלך".
לכן, מגיע יישר כוח לצביקה האוזר, עידית סילמן ומאי גולן, שיזמו את החוק שיאפשר להורים את השימוש בזרעו של החלל, וליו"ר הוועדה אפרת רייטן שמקדמת אותו.
שהרי כידוע ארצנו מלאה משפט וגם משפטנים שתקיעת מקלות בגלגלים היא אומנותם, ושמהמילון שלהם נתלשו המילים "שיקול דעת" ו"שכל ישר".
נכון, הסבא המיועד העז לומר שהבאת הנכד לעולם תשרת גם את רצון ההמשכיות שלו, וכי גידול הנכד הוא סוג של נחמת מעט עבור הסבים. והרי החוק לא מכיר היום בזכויות הסבא והסבתא. ואותם משפטנים שמשפטנותם עלתה להם לראש מוסיפים ומדברים על טובת הילד האומלל, שייוולד יתום ויגדל כשהוא נאנק תחת העול של היותו מצבה חיה לאביו.
אלה הם הרי ממש דברי הבל ורעות רוח. לראיה המוכרת לכל, יאיר שטרן הבן, ששנים היה מנהל הטלוויזיה וקודם לכן מנהל מחלקת הספורט שלה, נולד יתום לאחר שאביו, מפקד לוחמי חרות ישראל הי"ד, נרצח על ידי שלטונות הכיבוש הבריטי בעוד אמו בהריון. התינוק גדל להיות איש משעשע, מאושר ואופטימי, שדווקא התגאה לשמש אנדרטה לאביו הגדול (לצד הגאווה להיות אבא של שי שטרן).
יש פשרה אחת מיותרת שהחוק עושה עם מבקריו, שאותה חשוב לסלק לקראת הקריאות הבאות. מדובר בדרישה שכל חייל יחתום על הסכמה להשתמש בזרעו במקרה שייפול בקרב או בתאונה. זו גחמה בירוקרטית, מעיקה ומיותרת. יש דברים שאפשר לדעת בלי לשאול.
הרצון להמשכיות הוא אינסטינקט הטבוע בנו. נכון, יש גם חריגים שהחליטו לא להביא ילדים לעולם. אבל כל מדגם יראה שהרוב רוצים המשכיות. מיעוט ישאיר את ההחלטה להוריו, וקומץ יסרבו. לכן החוק צריך לאפשר רק למי שמתנגד לחתום על טופס סירוב לשאיבת זרע במקרה פטירה, ובא לציון גואל. ישראל מחכה לבית הלל.