המחטף של ההסכם עם לבנון, שאותו מתכננת ממשלת ישראל להשלים כשבוע לפני הבחירות, נפל עלינו בימי הזיכרון ה־49 למלחמה שהעזים בקרבותיה התחוללו בין יום הכיפורים לחג הסוכות. מלחמה זו, והבאות אחריה ללא הבדל, דעה ומפלגה - מראות שמנהיגינו לא למדו דבר ולא שכחו דבר, והגדרתו של הסכם הגז עם ארה"ב עבור אינטרס אמריקאי ברור הנכפה על ישראל היא פצצה מתקתקת בסדר גודל אטומי.
מדהים כיצד מתקבל ההסכם בקול אחד וללא ערעור על ידי הרכב דומה להפליא של אותה אליטה סוציו־אקונומית ששלטה אז ושולטת היום במערכת המדינית והביטחונית של מדינת ישראל. כמעט כל הכתבים הצבאיים והפרשנים הביטחוניים של אותה אליטה מגבים את מצעד צועדי האיוולת הזו: "המים הכלכליים אינם בריבונות ישראל, וישראל מוותרת על מי ים בתמורה לביטחון ולתמלוגים" (אלון בן דוד במאמרו כאן בשבוע שעבר). "זהו הסכם המתחשב במצוקה הכלכלית של הלבנונים, והוויתור של ישראל יביא לשלום של win־win (המכון למחקרי ביטחון לאומי, מאמר של אורנה מזרחי ופנינה שרביט).
בהתעלם מההיבטים המשפטיים והקונסטיטוציוניים בעצם החתימה השערורייתית המתוכננת זמן כה קצר לפני הבחירות, צר המאמר הזה מלהכיל את כשלי ההסכם שבו ארה"ב, המתווכת הניטרלית כביכול, כופה בלחץ הנשיא ג'ו ביידן, המעוניין לשפר את מעמדו הרעוע לקראת בחירות האמצע בנובמבר, הסכם כה בעייתי עבור ישראל.
לכאורה, האמריקאים ערבים לקיומו של הסכם הגז, אך לשם כך יש לחזור אחורה, ל־1957. בסיום מבצע סיני אמריקה ערבה במכתב נשיאותי, שהיא תתערב צבאית אם יופר ההסכם לנסיגת ישראל מסיני בשל סגירת מצרי טיראן. ערב מלחמת ששת הימים, לאחר שנשיא מצרים נאצר סגר את המיצרים, בא שר החוץ אבא אבן לנשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון והציג לו את המכתב של הנשיא דווייט אייזנהאואר. התשובה הייתה: "לצערנו אנו לא מוצאים את העתק המכתב". ההיסטוריה מאז ידועה, ושקריו של השגריר האמריקאי בישראל ביחס לנושא המו"מ הלבנוני הם עוד סימן מעיד לאן מוליכים את עם ישראל בכחש.
לישראל, כמו לכל מדינה חופית, יש גבול ימי של 12 מייל ימיים, בהם אנך הנמתח לאורכה - הוא גבולה הבינלאומי. על אותו קו שנמתח מראש הנקרה לאורך 200 מייל ימיים (370 ק"מ) נמצאים המים הכלכליים של ישראל.
בנוסף לכך מוגדר בחוק הבינלאומי "אזור סמוך" (contiguous zone) שאורכו מקו המוצא עד 24 מייל, כ־44 ק"מ, ומשמעותו 12 מייל נוספים ל־12 המיילים הטריטוריאליים לצורך הגנה של חוקי המדינה וביטחונה. לדוגמה, בפרשת המרמרה בשנת 2010 ההשתלטות על המשט התבצעה באזור הסמוך, לפני כניסת המשט למים הטריטוריאליים של ישראל.
כשישראל הכריזה ב־2010 על המים הכלכליים שלה, תחום זכויותיה המוצקות נמצא בתרשימי המחלוקת בנקודה 1 (ראו מפה). קו זה כולל 12 מייל ראשונים ריבוניים, 12 המייל הבאים מהווים אזור סמוך, ושאר הקו עד 200 מייל הגובל בשטח הכלכלי המוסכם עם קפריסין הוא שטח שהחוק הבינלאומי והמוסכמות שמעבר לו מכירים בו כשטח שמחובתה של ממשלת ישראל להגן עליו - ובכל מחיר.
מדינת טרור קורסת
מושג נוסף שצריך להבין הוא החוק הבינלאומי על מדף היבשת, המתחיל מקו המוצא, אך לא יותר מ־350 מייל ימי (648 ק"מ) ולא יותר מ־100 מייל ימי (185 ק"מ) מעבר לקו שבו עומק המים מגיע ל־2.5 ק"מ. כאשר המדף היבשתי קצר או לא קיים, הוא מוגדר עד 200 מייל ימי. לענייננו, בים התיכון אדן היבשת משתרע למרחק של 150 עד 200 ק"מ מן החוף, ועומקו אינו עולה על 200 מטר, ואז מתחיל מדרון תלול לעומק של כ־5,000 מטר.
לסיכום, 200 המייל לאורך חופי ישראל הם הגבול הימי, והם חלק בלתי נפרד מזכויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. שטח זה כולל שטח ימי ריבוני, שטח כלכלי שהוא נגזרת של ריבונות בחוק הבינלאומי, מים של אזור סמוך לקיום חוקיה וביטחונה של המדינה – והשאר, עד הגבול עם קפריסין, זכויות מים כלכליים.
כל מה שצריכה הייתה מדינת ישראל לעשות הוא לדחות כל טענה או דרישה של לבנון בנוגע לקו הגבול הימי שלה מקו המוצא האנכי בראש הנקרה, לפי כללי הקרטוגרפיה הבינלאומית המוכרת. מצעד האיוולת של כל ממשלות ישראל התחיל בכך שהן לא רק התחילו את המו"מ עם מדינת טרור בחסות איראנית, שלא מכירה בשום גבול עם מדינת ישראל, אלא שהן התעלמו מקו ייחוס שהוא בלב לבה של הריבונות המדינית וזכויותיה הנלוות בשאר שטחי הים.
"ככה לא בונים חומה!", אמר יורם ארבל, והגול שאותו אנו סופגים עתה מאמריקה ומחיזבאללה האיראנית הוא גול של דם ואש ותימרות עשן שיעלה לנו ביוקר, ומדוע? כי לא עושים הסכם איוולת שכזה עם מדינת טרור קורסת שהוכיחה לנו שלעולם לא תקיים שלום.
לבנון לא הכירה מעולם בגבול הימי של ישראל, 12 מייל, וההסכם שבו נטען כי קו המצופים לאורך 5 ק"מ "מסדיר את הגבול הימי שעובר מראש הנקרה ולאורך 5 ק"מ ויקבל לראשונה הכרה בינלאומית" הוא אמירה מביישת ומטופשת, שפוגעת בכבודה ובזכותה הבינלאומית של ישראל לקו גבול ימי ריבוני מלא ורציף של 22 ק"מ, ומשמעותה שישראל ויתרה על 17 ק"מ ריבונות לטובת קו 23 לפי דרישת לבנון, כאשר קו הייחוס איננו על החוף, אלא בתוך מי הים.
החוק והנוהג הבינלאומי קובע שאחת הדרכים לקבוע היכן יעבור גבול המים הכלכליים הוא המשך של הגבול היבשתי בזווית שבה הוא מגיע לחוף ולקו המים. משום שהלבנונים לא הסכימו שהגבול בינם לבין ישראל ייקבע בראש הנקרה בשל הוויתור הישראל בקו 23 במים הכלכליים לטובת לבנון, "פתר" המתווך האמריקאי את הבעיה בכך שקו התיחום ילך בניצב לחוף, אבל הזווית שבה יעבור תיקבע בנקודה שהיא לא על החוף - אלא כמה עשרות מטרים בתוך הים.
כל אותם בעלי תפקידים בהווה ובעבר, קציני צה"ל, שב"כ, מוסד, כולל שרת האנרגיה, ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המל"ל, שמהללים את הרוק של חרפת חמשת הק"מ הללו כגשם ברכות, עתידים לראות את האסון מתרחש לנגד עיניהם ושייפול עלינו, אזרחי המדינה התמימים, שסופגים מהתקשורת המאתרגת ומהפרשנים הצבאיים שלה מידע כוזב, מטעה ושקרי באשר לטיב ההסכם, שאליהם הצטרף גם המכון למחקרי ביטחון לאומי למסע ההונאה.
ההסכם כורך לדרישת לבנון את מאגר כריש, ומתנה את הפעלתו בהפעלת השדה הלבנוני. הזיכיון של מאגר צידון־קאנא הוא 80% לקונסורציום הצרפתי־איטלקי ו־20% לממשלת לבנון. ישראל, בהתעלמותה מנקודה בעייתית זו, פותחת לחיזבאללה ולאיראן דריסת רגל ראשונה למשמרות המהפכה באזור הכלכלי החשוב ביותר של המדינה, כמו גם פתח למלחמות ולפעולות איבה שדוגמתן קרו לנו בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן, סוריה ומצרים ב־1949. שום לקח לא נלמד מהעבר הקרוב והרחוק, וישראל נכנסת, בשל מנהיגותה הכושלת, למלכודת פתאים קטלנית.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים.