איזהו ביטחון יש למדינה שצבאה אינו מוכן למלחמה? הלא קשר השתיקה שאנו כה מצדדים בו הביא את ישראל לידי המדינה המאוימת בעולם, ללא תשובה צבאית הולמת נגד אויביה. אין בכוח ההרתעה כדי לנצח במלחמה. גם אם תיחשב ישראל בעיני אויביה למעצמה צבאית בעלת הרתעה, הרי מלחמות פורצות גם כשאיש לא התכוון להן.
הנה תסריט אפשרי: פגיעת מטוסינו באיראנים על ידי הפצצות בסוריה עלולה לגרור תגובת נקמה. אנו נגיב בחזרה, וכך מתחילה מלחמה שאיש אינו שולט בה. הדבר עלול לקרות גם מול חיזבאללה: צירוף תקלות או חטיפת חיילים עלולים להוביל למלחמה. בסרט הזה כבר היינו במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן בעזה.
אין חמור ונורא מכך שיש בינינו אנשים המוכנים לעמוד מנגד ולשתוק במצב שבו אנו יודעים שבמלחמה הבאה יתרחש אסון מאחר שאיננו מוכנים לה. אותם אנשים ממליצים להמשיך לשתוק – הכל בשל הדימוי העצמי שאנו חזקים. למוּדעות הציבור חשיבות עצומה, כי הצבא נועד לתת לציבור ביטחון, והיחידים שיכולים כיום להשפיע על ההנהגה הרופסת הם אזרחי ישראל. הניסיון להמשיך לשתוק במצב החמור שבו נתון ביטחון המדינה - הוא בלתי נסלח.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>
לפני מלחמת יום הכיפורים זרתה המנהיגות הצבאית והמדינית חול בעיני הציבור, וגרמה לו להאמין שאנו הצבא החזק במזרח התיכון. שר הביטחון דאז, משה דיין, אמר על גדות התעלה שבועיים לפני פרוץ המלחמה שאין סיכוי שיעזו המצרים לצאת לעימות מול צבאנו החזק, היות שהם מורתעים. בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים היה דיין נתון, כרוב החברה הישראלית, בדעה זחוחה כי הערבים לא יעזו לתקוף, ואם יעשו כן – אין להם כל סיכוי להצליח בכך.
לדידם, עוצמתו האדירה של צה"ל ומרחבי השטחים שכבש בגולן ובסיני – יעמדו לזכותה של ישראל ויגרמו להכרעה מהירה, שתסתיים בניצחון מוחץ. גישה זחוחה זו הביאה לידי שאננות הן בחברה הישראלית והן אצל דיין באופן אישי. הערצת הגיבורים, שחש כלפיו הציבור הישראלי אחרי מלחמת ששת הימים, וניצחוננו המכריע באותה מלחמה – הביאו את מנהיגי המדיניות הביטחונית לידי ראייה שגויה של המציאות, ואת הציבור לאדישות.
אותה תפיסה שרווחה לפני מלחמת יום הכיפורים ניכרת אחת לאחת בתפיסתנו כיום, כשאנו מדברים על הרתעה שאין לה כל כיסוי. כי הרי עם דימוי עצמי לא מנצחים במלחמות. הדבר היחיד שיכול לשנות את תפיסת המנהיגים הוא מודעות הציבור ודעת קהל. המלחמה הבאה, חשוב לציין, תהיה קשה עשרות מונים, משום שתתרחש בעורף, שלא הוכן למלחמה כלל.
זה שנים רבות שהמנהיגות הצבאית והמדינית אינה מגיבה ברצינות לביקורות הקשות של מבקר המדינה ומערכת הביטחון בדבר אי־מוכנות צה"ל למלחמה. על שולחנה של מנהיגות זו הנחתי לפני חמש שנים דוח חמור ומקיף על אי־מוכנותו של הצבא למלחמה. הצגתי שעות רבות לוועדת החוץ והביטחון את הדוח הקשה שהוצאתי; הצגתי אותו גם לראשי הממשלה ולשרי הקבינט, לרמטכ"ל ולאלופי צה"ל, לשרי הביטחון ולוועדת ביקורת המדינה.
על אף הסכמה של מבקר המדינה, מבקר מערכת הביטחון ומבקר הצבא עם ממצאי הדוח, המצב לא השתנה לטובה ואף המשיך להידרדר. הכל יודעים מהן הבעיות, אבל לא מתקנים אותן. חמור מכך, ממשיכים לספר סיפורים על צבא חזק שיעמוד מול כל אתגר. הדימוי העצמי החיובי של צה"ל בעיני הציבור חשוב לדרג הביטחוני יותר מהמהות.
סחטנות ללא מענה
מציעים לי להמשיך לשתוק ולא לנקוף אצבע עד שההרס והחורבן במלחמה הבאה יגיעו לפתח בתינו. מעניין מה אותם משתיקים יגידו על תפיסותיהם בוועדת החקירה שלאחר המלחמה, מעניין מה יאמרו למשפחותיהם, לבניהם ולנכדיהם על שבחרו לשתוק. הרי המלצותיהם פוגעות בביטחון המדינה וגורמות להמשך ההידרדרות ולחוסר מעש. המנהיגות הצבאית והמדינית אדישה, מטשטשת את הציבור ומציגה מציאות מדומה של יכולות שאינן קיימות. התקשורת ברובה מגויסת והציבור אדיש, כפי שקרה בדיוק לפני מלחמת יום הכיפורים.
הדוגמה העכשווית למה שהביאו קשרי השתיקה והסתרת האמת מהציבור על מצבו הרעוע של צה"ל היא ההסכם הנוכחי עם לבנון על המים הכלכליים, שבו ויתרה ישראל על כל השטח שעליו התווכחה עם לבנון כעשור. כדי לשאת ולתת על אינטרסים מדיניים וכלכליים, חייבים קלפים חזקים ביד. אם אין הם בידך, אתה הופך בן רגע לסחיט.
ישראל איבדה ב־20 השנים האחרונות את חוזקתה הצבאית, ונתונה לאיום קיומי ולסחטנות מצד אויביה, ואין לה לכך מענה. האחריות נופלת על כתפי הדרגים המדיניים והביטחוניים, שעסוקים בעשור האחרון בתחזוק המב"ם (המערכה שבין המלחמות), לא הכינו את הצבא למלחמה והמשיכו בקיצוץ הדרסטי של כמות היחידות הלוחמות ופגעו בכשירותן של יחידות המילואים הנותרות. כל זאת בזמן שהאיומים על ישראל התעצמו עשרות מונים.
לכן עמדה בפני מקבלי ההחלטות דילמה קשה מאוד: האם להתעקש לפחות על חלק משטח המריבה הימי התעקשות שעלולה להביא לידי מלחמה עם חיזבאללה – שתגרור הרס איום למדינת ישראל, אבידות, נזקי רכוש ותשתיות אסטרטגיות, וסבירות גבוהה להתפרצות מלחמה רב־זירתית; או להתקפל ולוותר על כל שטח המריבה הימי כדי למנוע מלחמה שאליה הצבא אינו מוכן.
נדמה לי שכל העומד בפני דילמה כזו, וזה נכון לכל ראש ממשלה, היה מבכר את חלופת הוויתור על פני חלופת הרס המדינה. הוא היה מעדיף לוותר מפני שהוא יודע בוודאות שאין לצה"ל מענה צבאי למלחמה, מאחר שהוא שבוי בקונספציות הרות אסון. כך אנו מגיעים למצבי סחיטה, שיוסיפו להיות גם בעתיד מנת גורלנו.
הדרגים הביטחוניים והמדיניים לא הבינו ולא צפו את האיום המתעצם בעשורים האחרונים, העומד כיום כטבעת חנק סביב ישראל ופוגע קשות בגודלו, בכשירותו וביכולתו של הצבא לצאת למלחמה עם חיזבאללה ולנצח בה, ובוודאי במערכה רב־זירתית שחיזבאללה יהיה רק שחקן אחד בה.
הדרך היחידה לצאת מהמֵצר היא לעסוק מיד לאחר הבחירות בשיקומו של צה"ל ולהתאים את תפקודו למלחמות העתיד, ולא למלחמות העבר. וכך, בניסיון הסחיטה הבא יהיה בכוחם של ראש הממשלה ושריו לעמוד איתן על האינטרסים המדיניים והביטחוניים של מדינת ישראל, מתוך ידיעה שלרשותם כוח צבאי שיכול למנוע את הרס המדינה ולהשיב מכה אחת אפיים.
הכותב הוא אלוף במיל', בעל עיטור העוז ממלחמת יום הכיפורים וחבר "פרויקט הניצחון הישראלי"