התנהלות רשויות המדינה בפרשת הגבול הימי עם לבנון מעמידה בפנינו מציאות שבה נאכפה עלינו – בלחץ איראן ובאמצעות האיחוד האירופי וארה"ב – החלטה המנוגדת בתכלית לאינטרסים הביטחוניים, הכלכליים, החוקתיים והלאומיים של מדינת ישראל.
זו הייתה הכרעה אכזרית, שלא רק הייתה מנוגדת לכללים הנוהגים בסכסוכי גבולות במים כלכליים בעולם, אלא פגעה קשות בצדקת קיומנו כמדינה ריבונית באזור שבו אין גבולות יציבים. באזורנו, כידוע, תפיסת הדרך האסלאמית היא משחק סכום אפס, ולא win־win כפי שנטען בפיה של המערכת התקשורתית המגויסת של ממשלת המעבר הנוכחית, ובתמיכה בלתי מנומקת של בג"ץ מול העתירות שדרשו את אישור הכנסת.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>
עתה, כאשר נעשתה השגיאה החמורה הזו, מחובתנו לא רק ללמוד את לקחיה, אלא גם להבין מדוע חוזרת המערכת הביטחונית על שגיאותיה, בלא יכולת לתקנן ולייצב את ביטחונה הלאומי נגד הסכנות שאליהן נקלענו מאויבים חיצוניים וכאלה שמבית.
אין זה סוד שכושרו של צה"ל להכריע מלחמות הלך וירד לאחר מלחמת ששת הימים, משום שהניצחון המכריע קיבע את דוקטרינת ההתקפה של "הלם השריון" (בליצקריג) שגרעה מהמקור הגרמני שילוב חי"ר ואלמנטים נוספים של סיוע כארטילריה, אוויר, הנדסה, חימוש ולוגיסטיקה.
במלחמת יום הכיפורים צה"ל, שלא הפיק שום לקח, נתקל בכוחות אויב שהיו נחותים ביכולותיהם מכוח השריון הישראלי. עם זאת, האויב ביצע התאמות נדרשות כדי להסתגל לעוצמה הישראלית, ובהתאמה לכושר הבינוני של הלוחם הערבי – מה שאפשר לו להכות קשות את השריון הצה"לי בנשק אנטי־טנקי פשוט וזול.
התוצאה הייתה מחרידה בשני ימי הלחימה הראשונים, כאשר ביממה הראשונה הוכתה אוגדה 252 קשות, 198 טנקים מתוך ה־300 הושמדו, ומאות לוחמי צה"ל נהרגו. היממה השנייה הייתה תבוסה מוחלטת, כאשר נתק גמור שרר בין המטכ"ל בתל אביב לבין הכוחות הלוחמים בסיני, שהובסו בהתקפת הנגד מול הארמיה המצרית השנייה.
במחקר שנערך בצה"ל לאחר מלחמת לבנון הראשונה על ידי הד"ר אל"ם עמנואל ולד המנוח, וחלקו הגלוי פורסם בספרו "קללת הכלים השבורים", צוין שהטראומה שפקדה את לוחמי הטנקים כתוצאה מפגיעת טילי הנ"ט לסוגיהם השונים, לא נלמדה על ידי צה"ל ולא נבנתה חלופה לדוקטרינה הכושלת של "הלם השריון".
לוחמי הסדיר והמילואים כאחד, חווים על בשרם את הטראומה הזו בכל מערכות ישראל, כולל בהשמדת גדוד המרכבות בקרב הכושל של הסלוקי במלחמת לבנון השנייה. זו בין היתר אחת הסיבות לכך שצה"ל חושש להפעיל תמרון יבשתי, ומערכת הביטחון מתבססת על דוקטרינה מערבית של אש מרחוק באמצעות הפעלת חיל האוויר, שאומצה בידי צה"ל כבר בתחילת שנות ה־90.
אחרי ועדת אגרנט, שלקחיה והמלצותיה סוכלו כמעט כולן על ידי פיקוד צה"ל, נמשכה ההכחשה על מצבה של זרוע היבשה, וכל ההמלצות של ועדות החקירה והבדיקה שקמו מאז כדי לבחון את כשירותו הרעועה של צה"ל ביחס לתקציבי הביטחון הנדיבים שניתנים לו – סוכלו שוב ושוב.
כך היה עם ועדת וינוגרד, שחזרה ב־2008 בשינויי הזמן על ליקויי דוח ולד מ־1983 בכל הקשור לבניין הלקוי של צבא היבשה. בהמשך היה דוח ברודט הראשון והשני, והאחרון ביוזמת רה"מ דאז נתניהו הוטל על האלוף יוחנן לוקר ואמור היה ביולי 2015 לערוך רפורמה מקיפה.
חרב גדעון
אחת הרעות החולות שמלוות את המדינה מיום הקמתה היא הפוליטיזציה שלא רק פשתה במערכת המשפט, אלא גם החלישה את המערכת הביטחונית ואת צה"ל. כך ראינו כיצד שר הביטחון משה יעלון יוצא בפומבי נגד דוח לוקר, ואיתו הרמטכ"ל בזמנו גדי איזנקוט, שלא בכדי פרסם את התוכנית הרב־שנתית (תר"ש) "גדעון" יום בלבד לפני פרסום דוח לוקר ברשומות המדינה. במילים אחרות, הוא ושר הביטחון שילבו ידיים במטרה לחסל את מסקנות הדוח.
תר"ש גדעון הייתה "מכה משלימה" לצמצומים של צבא היבשה לאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבהם נטלו חלק כמעט כל ראשי המטה הכללי בתהליכי פירוק מתמשכים של לא פחות מ־22 חטיבות שריון בצה"ל. השיאן היה יעלון עם שמונה חטיבות, וגנץ לא פיגר אחריו בהרבה כשפירק חמש חטיבות. בסך הכל לפחות 2,500 טנקים נמכרו, נגרטו או הוסבו למטרות אחרות וירדו מהסד"כ, לא כולל נגמ"שים, תותחים, ציוד צליחת מכשולי מים ונחתות לאיגוף ימי. צה"ל הלך אחר קיצוצי נאט"ו, אך הסיכונים של הברית הצפון אטלנטית רחוקים מאוד מאלו העומדים בפני ישראל.
אבל תוכנית גדעון הייתה זו שהנחיתה את המכה האנושה ביותר על צבא היבשה של צה"ל – כוח שבלעדיו אין למדינת ישראל יכולת להגן על קיומה. בין היתר פוטרו 7,500 נגדי תחזוקה ולוגיסטיקה, מה שהביא לכשירות ירודה של כלי השריון והחימוש של צבא היבשה. המודל של "הצערת גיל המפקדים" גרם לשפל מוראלי ולבריחת הקצינים והנגדים הטובים ביותר לשוק הפרטי.
צמצום כוח המילואים ב־100 אלף חיילים הפך לקטסטרופה בהיערכות אפשרית למלחמה הרב־זירתית שעל הפרק. חשוב לציין שדוח לוקר, כמו קודמיו, הדגיש שהצמצום לא ייעשה בכוח הצבאי ובציוד הלחימה, אלא במנהלות ובמפקדות מיותרות היוצרות סרבול בירוקרטי.
בנוסף צומצמו חטיבות ארטילריה, שבמלחמת אוקראינה מוכיחות עד כמה הן מאפשרות שרידות בשדה קרב רווי נ"ט. כמו כן צומצמו גדודי חי"ר קל, מה שמהווה קוצר ראות בהבנת צורכי העורף האזרחי במלחמה שבה עלולים ערביי יו"ש וישראל לפעול נגד העורף.
איזנקוט יצא ידי חובה בססמה "אנשי המילואים שיישארו יהיו מאומנים, מצוידים וכשירים למלחמה", אבל בפועל הוכח כי צבא המילואים כמעט לא התאמן בשבע השנים האחרונות – לא ברמת גדוד ולא ברמות החטיבה והאוגדה. אגב, המפקדות המנופחות שהיו אמורות להתכווץ, התנפחו בינתיים עוד יותר.
התר"ש כלל רכש ספינות שטח להגנה וכן כניסה של צוללת לקראת סוף השנה, אבל קמה מהומה פוליטית מלאכותית על שלוש צוללות שנועדו להחליף ישנות. בפועל צמצם המטכ"ל את כמות הסטי"לים לשמונה בלבד, כאשר לישראל נשקפות סכנות במזרח הים התיכון מציים רבי־עוצמה של טורקיה ובמיוחד הצי המצרי, העלולים בנסיבות מסוימות לאיים על הים כגבול החופשי היחיד של ישראל עם העולם.
בשורה התחתונה, מצב הכשירות של צה"ל עגום, ועוד בתקופה של סיכונים קיומיים. חובתה של הממשלה לפעול מיידית לגיוס מחדש לצבא המילואים כמחצית מהקיצוץ הקטלני של 22 חטיבות, ולו במסגרת חטיבות חי"ר שייתנו מענה למצב שבו נצטרך לתמרן לעזה וללבנון כמענה לירי אלפי טילים בכל יום לחימה ולאירועי טרור פנים.
צה"ל חייב לשבור את תקרת הזכוכית של הפסיביות, של ההכלה, ולהבין שמדינת ישראל מתגלגלת במדרון למלחמה רב־זירתית, ושהדגל הלבן שהונף בשבוע שעבר בראש הנקרה רק יקרב את פריצתה. ישראל חייבת להגדיר תפיסת ביטחון חדשה, ולהתארגן מחדש עם צבא אחוד, הכולל כוחות ביטחון פנים.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים
[email protected]