מפגש רעיות הקואליציה. האירוע הסמלי שמעבר היותו אבן דרך (ולפעמים אבן נגף) חשובה לקראת השבעת הממשלה, מספק לנו בדרך כלל הרבה דברים לצחוק עליהם. כשאין על מה לצחוק, כינוס הנשים מוציא אל אוויר העולם לא מעט שערוריות, שמועות ותמונות שאנחנו שוכחים אחרי חודש גג. תפתחו שעונים.
את גילת בנט, שספרה את הימים עד לכניסת בעלה לתפקיד לפני קצת יותר משנה לא ראינו הפעם, אפילו לא קרוב, וגם לא את רעיית רה"מ הנוכחי ליהיא לפיד. הפעם, צדו את עינינו רעיית ראש הממשלה הנכנס שרה נתניהו, לצד נשותיהם של יצחק גולדקנופף, אריה דרעי, אבי מעוז וכמובן – הסיבה לשמה התכנסנו בשעה זו של סוף השבוע: אילה בן גביר, אשתו של יו"ר עוצמה יהודית וככל הנראה השר הנכנס לביטחון פנים.
הרשת געשה, הרוחות סערו, ועל שום מה? גברת בן גביר הגיעה לאירוע המתוקשר, כיאה למעמדה החדש, ואפילו התייצבה לתמונה המסורתית, אך היא עשתה זאת כשאקדח נמצא על דש החצאית שלה. שימוש בביטוי אש בשדה קוצים יוריד מערכו של הבאז התקשורתי שנוצר אחרי. רשתות חברתיות ערביות שיתפו את התמונה, ישראלים רבים הביטו בתדהמה בהצהרת הכוונות הזו, נאלמים דום כמעט. אבל רגע, הצהרת כוונות? נראה לי ששכחנו על מה אנחנו מדברים.
קשה לעכל את זה, אבל יש אנשים בארץ המובטחת שלנו שנאלצים להשתתף בשמירה על ביטחונם האישי. זה עצוב, אפילו בלתי נתפס, אבל לעיתים מדובר בהכרח. אנחנו יודעים כולנו שגם בתקופות רגועות יותר באזורי יהודה ושומרון, הגזרה לא בדיוק רווה נחת. וכל ההתיישבויות וכולי זה סיפור לגמרי אחר שמצריך הרבה יותר ממשפט.
אף אחד לא יתווכח אם אומר שקרית ארבע היא לא המקום הבטוח ביותר בישראל, גם היום, ואמא לילדים יכולה וצריכה להיות מסוגלת להגן עליהם גם בדרך הזו, שנחשבת רווחת לגמרי באזורים האלה. אפשר לדון בשאלה האם האקדח היה צריך להיות בתמונה או להופיע במערכה אחרת, סליחה על השימוש בפתגם המאוס, אבל האמת היא אחת – יש אקדח והוא מצביע על בעיה גדולה במוני מונים: אם היינו יכולים לישון בשקט בכל נ.צ כאן, כנראה שהאקדח היה נעלם מהמשוואה.
יש מחקר די ישן בפסיכולוגיה שבדק למה במהלך שוד או אירוע טראומתי, אנשים ייטו לזכור יותר את כלי הנשק באירוע מאשר לזהות את האדם האחראי לתקרית. מיקוד בנשק נקרא האפקט. אגב, הפרט הזה מקשה מאוד על מסדרי זיהוי. ואם נחזור לעיקר, מעניין להבין למה נתפסנו כל כך על אילה, מבלי לדון בכלל במשמעויות של החפץ הזה ובכמה צריך להשתנות כדי שתושבי יו"ש יחשבו לוותר עליו.
ומילה על אלו שהכניסו את הפמיניזם לסיפור. כן, נשים יכולות להגן על עצמן גם ב-2022, וכן, הרכב הקואליציה הנוכחית לא מקדם ברובו את העובדה שחיילות יישכבו במארבים לצד חבריהם הגברים אלא יפקחו מרחוק, והכל שמרני הרבה יותר והממשלה הולכת לקבל קו שונה לשנים הקרובות. אם היא תוקם בכלל, נראה שיש עם זה בעיות. הכל נכון.
אז למה בכל זאת אין קשר לשוויון זכויות שהוא בעיניי מבורך? כי את אילה השווינו בשנייה הראשונה לבעלה, שכבר ראינו עם אקדח בתמונות בעברו. ההבדל המהותי הוא שגברת בן גביר, אדם מן היישוב, הציבה עובדה בלי להזכיר ולו מילה אחת עד שנדרשה לכך, והפרטנר שלה לחיים, איש ציבור, הפך את האביזר הזה לכמות נכבדה של חומר בערה, במכוון או ממש במקרה.
אם מפרידים בין השניים, קרובים ככל שיהיו, מגלים שהכעס על התמונה מהגיבושון הוא פשוט חשש שהנפנופים האלה יהפכו לשגרה. אם יורשה לי להמר, כנראה שזה לא הולך לקרות. הדבר החשוב באמת הוא לתת לכל מי שחי כאן תחושה שהוא לא צריך נשק כדי להעביר את היום בביטחון.
המשילות, אותה מילה גדולה שאנחנו נהנים להגיד בשיחת סלון או בתור לספר, חייבת להפסיק להיות סתם דיבורים בעלמא. ביום בו הנשק הזה, שהפך לפריט חובה כמו תיק גב לחלק נכבד מהישראלים, יחזור לארון, אפשר יהיה להזדעק על כך שלא צריך לראות אותו באף תמונה. עד אז, חכו עם ההלם.