בהיעדרה של ארה"ב, הבעיה הגרעינית האיראנית נותרה בעיה שלנו

פורסם לאחרונה: נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, אמר כי הסכם הגרעין עם איראן מ־2015 "מת", אך הדגיש כי לא יודיע על כך באופן רשמי. בכל פעם שארה"ב ניסתה (וגם נכשלה עד עתה) להחיות את ההסכם האיראני מ־2015 היו נזעקים שלושת ראשי הממשלה, שרי הביטחון האחרונים וגם ראשי המוסד למנוע את חידוש ההסכם.

בעקבות הפרסום הזה לא נשמעה אפילו אנחת רווחה אחת בישראל. אולי בגלל הבלגן הקואליציוני ואולי כי סוף־סוף הבינו פה שחידוש ההסכם מ־2015 – שהופר על ידי הנשיא דונלד טראמפ ב־2018 ושהנשיא ביידן ניסה להחיותו מאז 2021 – הוא הרע במיעוטו; הכי טוב שאפשר להשיג ותודה לנשיא ברק אובמה שכך עשה.

ה"אולי" השני במשפט הקודם לא נראה לי. כאשר בנימין נתניהו יכהן שוב כראש ממשלה – השמדת ההסכם הזה תהיה מטרה עליונה, כי הוא ולא אחר, היה הגורם היחיד שהשפיע על טראמפ ושכנע אותו לבעוט בו. וזה לא קרה משום שטראמפ לא מסוגל לייצר מהלכים הזויים מבוססי בורות, טמטום ופופוליזם. הוא מייצר בעיקר מהלכים כאלה, אבל במקרה הזה שמח לעשות כבקשתו של נתניהו.

יותר מוקדם השבוע פורסם ב"הארץ" כי במערכת הביטחון מעריכים שארה"ב מעוניינת לחזור למו"מ עם טהרן, מתריעים על הרחבת ההשפעה האיראנית מערבה והיעד הראשון - ירדן. בהמשך נאמר: במערכת הביטחון שוררת הסכמה רחבה כי פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין הייתה טעות אסטרטגית. מקורות במערך המודיעין אמרו כי האיראנים נמצאים כיום במצב הטוב ביותר מאז החלה העבודה על תוכנית הגרעין.

הנוסחה של טראמפ־נתניהו לטיפול בגרעין האיראני, שהייתה לחץ כלכלי שיקפל את המשטר והרצון האיראני עד שינטשו את החלום, לא עבדה בכלל. היה ברור מראש: האיראנים הסתכלו על קוריאה הצפונית, שהבטיחה לחדול מהפיתוח הגרעיני ולא קיימה בכלל. המשטר שלה בלתי ניתן לערעור, והשכנות שלה, קוריאה הדרומית ויפן, מבוהלות ומפוחדות. אפילו ארה"ב מסתכלת בדאגה מסוימת על היכולת שלה לשילוח נשק גרעיני עד חופיה המערביים.

בטהרן הסתכלו גם על לוב ואוקראינה – הראשונה ויתרה על האופציה הגרעינית וזמן קצר לאחר מכן חיסלו את משטרה והיום בעצם כבר אין יותר "לוב" כפי שהכרנו. השנייה, שהיה בידיה ארסנל גרעיני עצום, הסכימה לוותר עליו ולהעבירו למוסקבה – חוותה שני כיבושים רוסיים ומלחמה נוראית אחת. מלחמה שבה רוסיה מאיימת להשתמש בנשק הגרעיני שהיה רק לא מזמן אוקראיני – כדי להביס את המשטר המקומי ולייצר שם מדינת חסות נוסח בלארוס.

לכל בר ובת דעת ברור לגמרי שאיראן לא תוותר על שאיפתה לגרעין – כי בלעדיו המשטר הנוכחי ניתן לריסוק מבחוץ. זה להיות לוב או אוקראינה - והם רוצים להיות כמו קוריאה הצפונית.

בקיצור נמרץ: העסקה האיראנית היא הסכם בינלאומי שנחתם בינה לבין ארה"ב, בריטניה, סין, צרפת, רוסיה, גרמניה והאיחוד האירופי. ההסכם מטיל הגבלות משמעותיות על תוכנית הגרעין, כגון צמצום מאגר האורניום ומספר הצנטריפוגות להעשרת אורניום ועוד בתמורה להקלה בסנקציות הבינלאומיות. יש פיקוח בינלאומי צמוד על קיומו והוא בתוקף עד 2030 - ואז יכולה איראן לחזור למלוא היקף הפעילות שלה בתחום הגרעיני.

מאז הפרת ההסכם איראן במצב כלכלי קשה, אבל במקום גרעיני שבו על פי ההסכם לא הייתה יכולה להיות לפני 2032־2033. איראן, מדינה של 85 מיליון תושבים בעצמאות מלאה כבר יותר מ־3,000 שנה, לא מתכופפת וכאשר היא נכבשת – לא הרבה - הכובשים בדרך כלל נבלעים על ידיה, מתבוללים בתוכה ונעשים איראנים יותר מאיראנים.

ההתחייבויות של מאיר דגן לאריק שרון ושל יוסי כהן ושל יורשו דדי ברנע, וכמובן של נתניהו (כל הקלסרים הסודיים והמדענים המתפוצצים היו חיזיון יחצני מרתק, אבל מבחינת תוצאה מעשית – אפס מוחלט), ואפילו של נפתלי בנט ויאיר לפיד ובני גנץ לעצור את הגרעין האיראני – לא התממשו. עצרו את המו"מ – לא את הגרעין. המדיניות האיראנית של ישראל, במיוחד של נתניהו מאז 2009 ועד 2021 הייתה כישלון מהדהד, שהצלחתו היחידה היא ריסוק ההישג של אובמה לעכב את ההתגרענות לפחות ל־15 שנים.

קימום ההסכם לא יתבצע בלי הסכמת איראן, שזוכה לתמיכה של סין (עם ברית הגנה ועם נפט איראני זול שמשוחרר מסנקציות) המסוכסכת עם ארה"ב; ושל רוסיה, שתלויה באספקת נשק מטהרן ונמצאת גם היא במתיחות עם וושינגטון. וכן, גם המערך האירופי מעורער בתוך עצמו.
לאחרונה החלפתי מילים עם אמריקאי רשמי רם דרג. "עכשיו כשאיראן במחנה הרוסי־סיני, יש לכם אפילו יותר עניין מאשר לנו לחדש את הסכם הגרעין וכך להרחיק את טהרן מיריבותיכן המרות", אמרתי לו. הוא הסמיך אותי לדווח את תשובתו: "אתה צודק", אמר, "בחודשים האחרונים התחנפנו לאיראן בכל מיני דרכים. הצענו להם הרבה פיתויים בעניין חידוש ההסכם והם בקושי טרחו לענות. אז ההסכם אולי לא מת, אבל הוא בחוסר הכרה חצי סופני".

נתניהו חוזר להוביל, ויתחדשו שאגות איראן – אבל אף אחד כבר לא יקשיב. באשר לתקווה שטראמפ יחזור בעוד שנתיים ויושיע – לא הייתי בונה על זה. מצבו די דפוק ובין בני שיחו הנוכחיים הקרובים קניה ווסט האנטישמי ועוד נשמה טובה שמכחישה את השואה. וגם אם טראמפ יחזור – ארה"ב לא תצא למלחמה נגד איראן. יש רמזים לכך שהיא סוף־סוף הפנימה שהיא מנצחת רק במלחמות עולם ומפסידה בכל המלחמות האזוריות הקטנות - מקוריאה ווייטנאם ועד עיראק ואפגניסטן.

עוד ב־2008 הודיע נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש – שנכנס לעיראק ב־2003 ולאפגניסטן קודם לכן - לראש הממשלה אהוד אולמרט ולשר הביטחון אהוד ברק שהוא לא יפעיל כוח צבאי נגד איראן. נקודה. אובמה נכווה בעיראק ועזב ב־2011. טראמפ החליט לצאת מאפגניסטן – אבל לא נבחר מחדש. ביידן יצא במקומו ב־2021 וחטף נוקאאוט – מה שמוטט את מעמדו עד התחלת השיקום בבחירות האמצע ב־2022. וכך, בהיעדרה של ארה"ב, הבעיה הגרעינית האיראנית נותרה בעיה בעיקר שלנו – עד שטורקיה, סעודיה ושאר שחקני האזור יבינו שהאיום הזה הוא עליהם ואף יעיל יותר מולם.

בלי להסתכן בנבואה שתתבדה, אני קובע שהסיכוי שאיראן תתקוף גרעינית את ישראל הוא קטן יותר מהסיכוי שאנחנו נתקוף לבדנו את מערכת ההתגרענות שלהם. והסיכוי של המעשה השני הוא בעיניי אפס. עוד ב־2010 ו־2011 ברח הקבינט הביטחוני דאז מאישור פעולה צבאית. מינויו הטרי של צחי הנגבי לראש המל"ל לא ישנה את רמת מורך הלב של נתניהו, לא יגביר את הסיכוי – אבל בהחלט יחזק את הווליום של השאגות.

נתניהו במצוקתו הפוליטית הנוכחית, עוד לפני שנעשה ראש ממשלה, התחיל לפעול בזירה המדינית מול סעודיה. בהדלפה יחצנית מתוכננת דווקא לנחום ברנע ("ידיעות אחרונות"), הוא הסביר שאוטוטו מגיע הפרק הסעודי בהסכמי אברהם. אבל מה שמנהיג סעודיה רוצה בתמורה זה עזרה בבית הלבן (כמו ה־F35 לאמירויות) ובמיוחד הפשרת הנשק שטראמפ הבטיח לו וביידן עצר. ביידן גם הכריז על בדיקה מחדש (ריאססמנט, בלשון הנרי קיסינג'ר) של היחסים עם סעודיה. מאז פרצה מלחמת אוקראינה ביידן נזקק מאוד לסעודים – אבל הם מצפצפים עליו ולא מסתפקים בכך שהוא משמיע קולות של שטיח ומזמין אותם לדרוך עליו. הם רוצים יותר, וזה מה שיבקשו מנתניהו לארגן להם בוושינגטון.

בבית הלבן של ביידן נתניהו לא כל כך פופולרי ועוד פחות ממנו יועץ הסתרים – כמעט שר החוץ – רון דרמר. אבל וושינגטון כל כך מיואשת מירושלים, עד שבעיניה דרמר (האדם שהמציא את נאום נתניהו בקונגרס) עדיף על כל האחרים - בבחינת השטן שכבר מכירים. אני מעריך שהרומן הגלוי עם סעודיה לא ייגמר בחתונה ללא שדכן אמריקאי וגם ללא התחייבות כמו זו שניתנה לאמירויות – שיש גם פלסטינים ושאין ולא יהיה סיפוח.

איך יוצאים מהפלונטר? אני מציע לנסות שוב לגלגל את התוכנית של אהוד ברק מ־2009 כאשר היה שר הביטחון בממשלת נתניהו. להציע לאמריקאים והעולם לטפל בו־זמנית בנושא האיראני ובנושא הפלסטיני – הם ייתנו לנו את הפתרון מול הגרעין, ואנחנו ניתן להם שתי מדינות: ישראל ופלסטין. המחיר הפנימי הפוליטי יהיה כבד. הממשלה עלולה ליפול ואולי יתחוללו נסים נוספים. לא אתפלא אם חלק מהקוראים יציעו לי להיבדק אצל אחד מתלמידיו של פרויד. אבל אשמח אם מישהו ימצא פתרון יותר מוצלח.

הכותב הוא עורך מעריב לשעבר