דינג־דונג הדייג הולך עם הגברת שלו לאכול במסעדת דגים של עשירים בצפון תל אביב. בן 50 דינג־דונג, שהכינוי הזה דבק בו מגיל אפס, מהימים שבהם אבא שלו היה מוכר נפט עם סוס ועגלה והיה מצלצל בפעמון נחושת גדול להודיע על בואו.
לדינג־דונג היה אסור לגעת בפעמון. כשאבא שלו היה מתעסק עם הלקוחות, היה הילד צועק: “דינ...ג דונ...ג, דינ...ג דונ...ג". בגיל בר מצווה אבא של דינג־דונג מת מקומבינציה בלתי ברורה של עישון יתר, שתיית יתר, זלילת יתר ושאיפת יתר של אדי הנפט.
דינג־דונג הקטן היה הולך לנמל יפו, שהיה בשכנות לדירה העלובה שבה התגורר עם אמו האלמנה וששת אחיו. יום ולילה היה עם הדייגים ולאט־לאט הפך להיות מדינג־דונג נפט לדינג־דונג דגים. מי שאימץ את הילד היתום ולימד אותו את רזי הים ועסקי הדגים היה אבו טום, הדייג העיוור, שהיה יושב על ספינת הדיג והיה נותן הוראה לבניו מתי לזרוק רשת לפי קולות השחפים, הריח והאינסטינקט האגדי שלו, ששמו יצא לאורך חופי הים התיכון.
דינג־דונג היה מקבל מהדייגים כמה ארגזי דגים טריים והיה יוצא למכור אותם עם העגלה, הסוס והפעמון באזור בתי העשירים הצפון תל אביבים, שכידוע נשותיהם השמנות חולות על דיאטות.
דינג־דונג היה מתחלק עם הדייגים בכסף, והצליח לצבור לעצמו בוכטה שהספיקה לרכישת סירה ורשתות כבר בגיל 18, אחרי שהשתחרר משירות צבאי בגלל פיוזים דפוקים בראש והעובדה שהוא מפרנס יחיד.
ב־27 באוקטובר 95' חוגג דינג־דונג את יום הולדתו ה־50 עם זוגתו ברטה “ברבוניה", אישה שנראית כמו מתאבק סומו יפני ושצבע שערה אדום כמו זה של ברבוניה אחרי טיגון ומזגה כשל סופת טייפון מאזור משולש ברמודה.
כשהם מגיעים למסעדת “הדג הצוחק", מקבל את פניהם מלצר חנוק בעניבת פרפר, ששואל אותם בקול ענוג אם הזמינו מקום.
“דינג־דונג", עונה לו הדייג החוגג.
“סליחה, אדוני?", שואל המלצר. “דינג־דונג", עונה הדייג, וגורם לברטה ברבוניה לפצוח בצחוק ענק שמרעיד את השולחנות ויושביהם כמו ברעידת אדמה בדרגה 6 בסולם ברבוניה.
המלצר המבולבל מוליך את הזוג לשולחן פינתי, מגיש תפריט וזוכה להרגיש את יד הברזל של הלקוח על זרועו. “לפני הכל", אומר לו דינג־דונג, “תביא בקבוק ערק זחלאווי, ג'ארה עם קרח, ארבעה מלפפון מתוק חתוך לחתיכות של ארבע לאורך, זיתים, בצל, מים קרים, ותשים מוזיקה יוונית".
המלצר מקבל חורפה ומנסה להשתחרר מהלפיתה, כשהוא חושב לעצמו על הכחולים שיהיו לו על הזרוע אחרי שדינג־דונג ישחרר אותה.
ברטה ברבוניה מקריאה לבעלה המחויך את התפריט: “איילת ים - 120 שקל, צבי הים - 80 שקל, חדקן הנחל - 75 שקל, אפרודיטת הנילוס - 120 שקל".
דינג־דונג, שמכיר את כל שמות הדגים שבים באוריגינל, לא מכיר אף שם מהתפריט, מה שגורם לו לשחרר שריקה קורעת חללים שגם מתיזה בוכטות של רוק לכל הכיוונים. השריקה גורמת לעשירים המעודנים יושבי המסעדה לזוז בכיסאות ולזמזם אחד לשני באוזן מילים כמו “אזיאתי... פרימיטיב".
מנהל המסעדה מגיע לשולחן בצעדים קטנים ומהירים ובפרצוף של מלפפון ששכב שנתיים בצנצנת עם חומץ, ואומר: “מר אדוני, זו לא התנהגות השריקה הזו, זה סקנדל". דינג־דונג תוקע בו מבט של כריש רעב: “וואלק יא אהבל, עזוב השריקה, התפריט זה סקנדל. וואלק, אין אף דג כזה בים... אפרוניטטה... איילת הנחל... חמקן הים... חארטת השלולית. מה קרה לכם, אין לוקוס? מוסר? בורי? צ'יפורה? פרידה? יאללה, תתחפף ותחזור עם מגש לראות הדג בעין", אומר דינג־דונג, ומסמן באצבע על העין.
המלצר מגיע רועד לשולחן ומוריד את המלפפונים חתוך עגול. ברטה ברבוניה מחזירה את הצלחת למגש, פותחת פה כמו של לוקוס וצועקת לאוזן של הפפיון: “אמר לך הבנאדם חתוכים לארבע על האורך ולא עיגולים, יא קציצה". המלצר מוריד את תוכן המגש לשולחן ורץ למטבח עם דמעות בעיניים.
דינג־דונג מוזג לברטה, ברטה לדינג־דונג. הם משלבים ידיים בתנועה מהסרטים, מקישים כוסות, כל העיניים במסעדה עליהם, הפיות פעורים בחצי שיתוק, אנשים מפסיקים לאכול, יושבים כמו בהצגה של הגשש.
דינג־דונג קולט שכולם מכוונים את הפרוז'קטורים והאנטנות שלהם בהאזנה. הוא קם בקריז, כפתורי החולצה על הכרס שלו נפתחים מהלחץ, וגוש בשר שעיר עם חור באמצע מתפרץ החוצה, “מה קרה?", הוא שואג, “כולם לאכול!".
כל הנוכחים דוחפים מהפחד את הראש בצלחת ואוכלים. דינג־דונג משמיע “דינ...ג דונ...ג" ופורץ עם הברבוניה שלו בצחוק היסטרי מלווה בהקשת כוסות מנפצת.
המלצר הרועד מגיע עם מלפפונים ירוקים חתוכים לארבעה לאורך. על המגש יש לו ארבעה דגים להדגמה, היד רועדת לו, המגש רועד, הדגים רוקדים. “טרי?", שואל דינג־דונג. המנהל מציץ מאחורי המלצר. “מהבוקר", הוא מצהיר.
דינג־דונג גומר במכה את כוס הערק, קם, בקול מצווה אומר לברטה לקום, העיניים שלו מכוונות על המנהל. הוא לוקח את הלוקוס שעל המגש ביד אחת, ביד השנייה את העורף של המנהל, ומחבר את שני הפרצופים. “יא אבן אל שרמוטה", צועק דינג־דונג, וכל האנטנות של הלקוחות נעמדות, “זה טרי מהבוקר? אתה משקר עליי בעיניים? מה אני נראה לך, חתול סיאמי מסביון צמרת?".
הראש של המנהל והלוקוס עדיין מחוברים. “תשמע, יא מניאק, הדגים בתפריט זה לא דגים מהים, זה דגים מהספרים, המחירים שלכם זה פשיטת עור בלי הרדמה... ולדג שהבאת לי יש קטרקט בעיניים, מה אומר שהוא טרי כמו שהכוס של האמא שלך טרי, ועל דינג־דונג הדייג לא עובדים".
ברטה ברבוניה פוצחת במחיאות כפיים סוערות, אוחזת בזרועו של בעלה, שמשחרר את הלוקוס לצניחה חופשית על הרצפה ואת ראש המנהל, שנראה זקוק לשח"ל באופן דחוף עד היסטרי. בצעדי ריקוד עובר הזוג המאושר בין השולחנות, דינג־דונג לוקח מלחייה מאחד השולחנות ומשחרר על הדרך מלח על הסועדים ההמומים.
“דינג דונג... דינג דונג... דינג דונג", הוא מסלסל בקולו, “אפרודיטת הנחל", צווחת ברטה ונחנקת מצחוק, “קנדון השלולית", עונה לה הדייג הכרסתן. הזוג נכנס מבסוט חאלס למונית. “לאן?", שואל הנהג. “לפלאפל בשוק בצלאל, דינג דונג, דינג דונג".