השנה, ממש עוד כמה חודשים, תחגוג מדינת ישראל את יום הולדתה ה־75. לא צחוק. למרות שהתקדמנו במוני מונים מימי ההכרזה המרגשת, בראנו מעצמת הייטק משלנו ואפילו הצלחנו להותיר את חותמנו ברחבי העולם, יש כמה דברים שגם ממרחק הזמן נותרו כמעט אותו הדבר. ולא, אלו לא החלומות על אמריקה, טעמה האלמותי של טרופית או חוסר הסבילות הצברית לחורף. אני מדברת על ההפגנות.
הפגנת הענק בתל אביב: מעל למאה אלף איש מחו נגד הרפורמה המשפטית
היציאה לרחובות, אקט מבורך של הדמוקרטיה ביסודה, הייתה נהוגה כאן עוד מימי בן גוריון. ברשותכם, בואו נתקדם קצת בזמנים, בכל זאת, יום שישי הוא יום קצר. מנחם בגין, ראש הממשלה השישי שהתקבל גם הוא בטונים צורמים, היה שונה מאוד מקודמיו. כשהגיח מהאצ"ל, התאושש מאלטלנה והיה בכלל אופוזיציה לקו האידאולוגי של מפא"י, אף אחד לא האמין שמשהו הולך להשתנות. אבל זה קרה, והפגינו, ומחו, והתנגדו, ואז מהפך. לא נצלול עמוק מדי אל תוך דפי ההיסטוריה, ועדיין כדאי להזכיר שלא מעט חשבו שדרכו תמוטט את מדינת ישראל.
רבים מהמנהיגים שבאו אחריו זכו ליחס דומה מהציבור, והתגובות הקרות, המתנגדות, המתריסות, הלכו והחריפו עם הזמן. את נקודת האל חזור כולנו מכירים, וגם את החלק האפל ביותר שלה, הלוא הוא רצח רבין, שגרם לכל הצעקות בחוצות העיר להיראות כמו שיחת סלון רגועה ליד כוס קפה.
בימים אלה של חשש מהרפורמה במערכת המשפט, שהחזיר את אזרחי המדינה לרחובות, נדמה שאנחנו נכנסים שוב לאותו לופ של שלהי ממשלת נתניהו לפני בליץ הבחירות. כל סוף שבוע נחתם בהפגנה אלימה יותר או פחות, האדים שלה ליוו אותנו לאורך שבעת הימים שאחרי, ושוב הפגנה. וחוזר חלילה. ומה השתנה בין ההפגנות של בלפור לאלה של היום? נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה השבוע בשיחות סגורות כי תתפטר מתפקידה במידה והרפורמה תעבור במלואה. אם זה לא מזעזע מספיק אנשים, כנראה שיש סיבה לדאגה. אבל האם אלו שאמורים להתייחס להפגנות הפכו קהים לאירוע המתוקשר הזה של השלטים והסיסמאות? אולי השאון התאדה לכדי רעש לבן שבדרך כלל אפשר להסתדר איתו?
ברביעי האחרון החליטו שופטי בית המשפט העליון, ברוב של עשרה מול אחד בלבד, לפסול את יו"ר ש"ס אריה דרעי מלכהן בתפקיד שר. הציפייה הייתה שגם האירוע הזה ייצור איזשהו אפקט על הציבור המשולהב שחלקו רוצה להחליף את הממשלה, וחלקו את השופטים. באופן מוזר למדי, העץ שנפל באמצע אי שבאמצע ים טלטל בעיקר את הממשלה, וחזק. והמפגינים? הם כאן כדי להישאר.
אז כן, לא נראה שההפגנות מזיזות למישהו בצד המשמעותי יותר של המשכן. תגובות רפות כגון "זכות הציבור להפגין" או "נשמור על הסדר במרחב הציבורי" משמעותן 'תפגינו, ותלכו. יש לכם יום עבודה מחר'. מה שבאמת יוביל לשינוי, כל שינוי, הוא מישהו מבפנים שיטיל לרגע ספק במה שיותר מדי אנשים שכדאי לסמוך עליהם כינו הפיכה משפטית. אדם שייצא לרגע מהלך הרוח של הניצחון בבחירות, ויעז להציץ ולו לשנייה אחת על הסעיפים שכל כך מפחידים את הציבור. כי עד שזה לא יקרה, חצי יפגין וחצי ישמח לאיד, כל שבוע מחדש, וזה מתכון גרוע מאוד לתבשיל שהולך לצאת מכלל שליטה.