בסערה הפוליטית שמייצרים מגיני השלטון שניכסה לעצמה הרשות השופטת שלנו, נשכח מהם, או לפחות מהאופוזיציה ותומכיה, אחד הרציונלים העיקריים שביסוד השיטה של דמוקרטיה ייצוגית, והוא צמצום למינימום אפשרי של האלימות בחברה. האמצעי הראשון לכך מטפל באלימות שעלולה להתרחש עם חילופי שלטון. זאת, על ידי קביעת מנגנון שעל פיו התהליך מתבצע לעתים קצובות ובדרך מוסכמת.
ואילו אצלנו? הצד שהפסיד, במקום לקבל את תוצאות הבחירות, מאיים מאז היוודען בשבירת כל הכלים. וגרוע מכך: ראשי הרשות השופטת משתתפים בחגיגה הפרועה של איומים והפחדות.
האמצעי השני הוא חלוקת סמכויות השלטון בין שלוש רשויות, שאחת מהן לפחות מייצגת את הציבור, תוך שמירה על איזונים ובלמים ביניהן. זאת, כדי למנוע ריכוז של כוח בלתי מוגבל בידי רשות אחת שכופה את רצונה ואת דעותיה על חלקים אחרים בחברה – מצב המועד לעורר אלימות.
ואילו אצלנו? האיזון הזה הופר על ידי הרשות השופטת, שריכזה בידיה בדיוק כוח בלתי מוגבל כזה, בהקימה לעצמה ולמשרתיה ממלכה חסרת רסנים, שכופה את רצונה על הרשויות האחרות ועל העם. כל זאת ללא סמכות בחוק ובלי לשאת בשום אחריות, ועוד מטילה את אימתה על כל מי שמבקש להגביל, ולו במעט, את כוחה המוחלט. הציבור, שמרגיש שנגזלה ממנו חירותו, מנסה באופן טבעי להשתחרר מן הכפייה הזו.
האמצעי השלישי לנטרול אלימות הוא שלטון חוק, להבדיל משלטונם של אנשים. ואילו אצלנו? אמצעי זה עבר החלשה וסירוס על ידי השופטים והיועצים המשפטיים, שבאמצעות "סבירות" ו"מידתיות" וכללים אחרים מתוצרתם, המשקפים לא את החוק, אלא את ערכיהם האישיים, הם משליטים את מדיניותם. במסגרתה הם אף שללו לאחרונה, ללא כל הסמכה בחוק, את זכותו של ראש הממשלה למנות לשר חבר כנסת שהוא ראש מפלגה.
בהבדל מהשקפת עולמם האישית של 15 המלכים־פילוסופים שלנו, החוקים שמחוקקת רשות נבחרת מבטאים את התרבות ואת השקפת העולם של רוב בני החברה, את הכללים שעל פיהם הם מעוניינים לנהל את חייהם, את יחסיהם עם מוסדות השלטון ואת היחסים בין מדינתם לבין מדינות אחרות. חוק בדרך כלל מגדיר באופן ברור את החובות והזכויות שאמורות לחול על כולם, ומאפשר לבני החברה לדעת מראש כיצד לנהוג וכיצד לתכנן את מהלכיהם, מה שמחזק את חירותם ומאפשר להם להימנע מעימותים ומאלימות מיותרים.
כשהאזרחים אינם מצליחים ליישב את סכסוכיהם, וכדי לא לגלוש לאלימות שעלולה להתפרץ אם יפתרו את המחלוקות בעצמם, הם פונים לאמצעי נוגד־האלימות הרביעי המובנה בשיטה, והוא הפקדה בהסכמה של מחלוקותיהם להכרעת שופטים, על פי חוקים וכללי פרשנות ברורים וידועים. כי החוק, שהוא פרי דיונים, פשרות והסכמות שהושגו על ידי נציגיהם הנבחרים, מעצם טיבו פחות מעורר סכסוכים שיכולים לגלוש לאלימות, לעומת הכרעות פוליטיות מוכתבות על ידי בית משפט, שבהן יש צד מנצח וצד מפסיד.
ואילו אצלנו? בדיוק את ההסכמה הזו של האזרחים מפירה הרשות השופטת פעם אחר פעם. במקום למלא את תפקידו העיקרי – הורדת מפלס האלימות על ידי פתרון סכסוכים בדרכי שלום על פי חוק – עסוק בית המשפט העליון בניהול סוגיות פוליטיות שאינן מעניינו, מהכשרתו ומסמכותו. זאת, ללא בדיקה רצינית של העובדות, באמצעות שימוש ב"סבירות" וב"מידתיות" הבלתי מוגדרות והבלתי ידועות מראש. מטיבן, החלטות כאלו הן מקוממות, תורמות לחוסר ודאות, מביאות למרמור ולאי־יציבות ומסוגלות להעלות את מפלס האלימות.
אז לפני שנמצא את עצמנו בפני החלטה, סבירה כמובן, של השופטים העליונים, שלפיה הם יהיו אלה שימנו את שרי הממשלה מבין היועצים המשפטיים הנאמנים להם, וגם בפני החלטה שבכלל יש לבטל את הכנסת (בטענה שפוליטיקאים שוקלים, לא עלינו, שיקולים... פוליטיים?), על השופטים לחזור למלא את תפקידם על פי החוק ועקרונות השיטה הדמוקרטית. בכך הם רק יורידו את מפלס המרמור והאלימות בחברה במקום שיתרמו להעלאתו, ויגבירו את החירות של כולנו.
הכותבת היא משפטנית ופובליציסטית