כולם עוסקים לאחרונה בסוגיות של משטר ומשפט. קיימות ארבע זרועות למשטר הדמוקרטי: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת וציבור האזרחים שהוא הריבון (יש המוסיפים עוד שתי זרועות: מבקר המדינה והתקשורת). מה משותף לכל הזרועות הללו? הן מורכבות מבני אדם. בהקשר זה, חבל שלא מרבים לדבר על התנהגותם של בני האדם בכל הזרועות האלה, התנהגות הנגזרת מאופיים, מאישיותם ומחינוכם.
כשהתחלתי לעסוק בעריכת דין, שמתי לב לכך שמרבית המשפטים הם מיותרים. הסכסוכים המולידים אותם לא היו כלל אמורים להגיע לבתי המשפט, לו אנשים התנהגו כבני אדם והתייחסו יותר בהגינות - בכבוד, ביושר ובהתחשבות - לבני אדם אחרים. הגעתי למסקנה שמשפטים מתחילים במקום שבו נגמר החינוך (או כלל לא התחיל). הכנסתי זמנית את רישיון עריכת הדין למגירה ועברתי לחינוך, לעסוק בעבודה החשובה מכל - עיצוב התנהגותם של בני אדם כיצורים חברתיים המכבדים ומתחשבים בשכניהם ושותפיהם למרחב הציבורי.
ראשי מטח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, ד"ר יונה פלס וישראל רגב, שהכירו בחשיבות הנושא, נתנו לי את הזכות להקים ולנהל במשך 14 שנה את המחלקה לחינוך ערכי. בעזרת אנשי חינוך מוכשרים בנינו את תורת המקצוע של המקצוע שהיה חסר במערכת החינוך - החינוך הערכי.
הפעלנו, בעזרת המחנכים, את תוכניות החינוך הערכי שפיתחנו בבתי ספר רבים בארץ, ואז באנו למשרד החינוך בבקשה לתקצב את הפעלת התוכניות באופן שיטתי בכלל מערכת החינוך. תשובת משרד החינוך הייתה כי יש לו סדרי עדיפויות אחרים... אנחנו רואים לאן הביאו היום "סדרי עדיפויות" אלה את החברה הישראלית.
מערכת החינוך התמקדה בהישגים לימודיים, אך התעלמה מן המטרה ומן התכלית של הזרוע החינוכית של משטר דמוקרטי: הכשרת הלבבות והמוחות לחיים בחברה הוגנת. יש אמרה שעל פיה מנהל טוב יודע לעשות את הדברים נכון, אבל מנהיג טוב יודע לעשות את הדבר הנכון. בהיבט זה, חבל שלא זכינו במשך 75 שנה לראות מנהיגות חינוכית שתוביל את משרד החינוך ותעשה את הדבר הנכון.
ייאמר מיד, יש גם מחנכים מעולים במערכת (אני עצמי התברכתי בכמה מחנכים כאלה), שתלמידיהם זוכרים אותם באהבה עד היום. יש גם תוכניות טובות במערכת בתחום החינוך הערכי. אלה גם אלה מעטים מדי ואינם זוכים לכבוד ולמקום הראוי להם בכל המתבטא בזמן מורה־כיתה, ותמונת המצב הכוללת משתקפת במציאות הישראלית העגומה.
הקשר הסיבתי הוא מאוד ברור: בתי הספר היו אמורים להכשיר לנו אזרחים שבהתנהגותם אמורים היו ליצור חברת מופת ובמרכזה כלל הזהב של ההגינות. בחברה שכזאת היו נמנעות מרבית הרעות החולות של תקופתנו, למן האלימות לסוגיה, דרך הרמאות והשחיתות לסוגיהן ועד לאטימות, ליהירות ולכוחנות השלטונית.
ייתכן גם כי היה נמנע המשבר החוקתי הנוכחי. ערך ההגינות היה תופס את מקומו המרכזי כנורמה מנחה להתנהגות במרחב הציבורי, וסבירות ההתנהגות השלטונית לא הייתה הופכת למונח מוקצה ומותקף, אלא לאמת המידה האתית להתנהגותם של משרתי ציבור.
ועדת חקירה
כיצד זה לימודי התנ"ך, המדגיש את עיקרי המוסר שבחזון הנביאים, הולידו מציאות המתנהלת באופן הפוך לחלוטין? כיצד זה לימודי ההיסטוריה, עם הלקחים היהודיים והכלל אנושיים לאחריתן של התנהגות כוחנית, יהירה ולא מוסרית ושל פלגנות ושנאת חינם, מביאים אותנו למציאות שעל סִפה של מלחמת אחים? כיצד השלמנו עם מצב שלפיו ציבורים גדולים פטורים מחובת לימודי אזרחות ודמוקרטיה, במערכת האמורה להכשיר אותם לחיים משותפים במדינה בעלת אוכלוסייה כה מגוונת?
וכיצד זה בוגרי המערכת, שלמדו מקצועות אלה במינון המתאים ל"סדרי העדיפויות" שהקצתה לכך המערכת, מסוגלים להתנהל כפי שהם מתנהלים במרחב הציבורי בכל תחומי החיים? נושא החינוך עולה לכותרות בעיקר בהקשרים של סכסוך סביב שכר המורים וסכנת שביתה, או של אלימות ותקיפות מיניות. היכן ההבנה שזהו התחום המעצב והקובע את דמותה של החברה הישראלית? ובלשונו של ביאליק: "זה בית היוצר לנשמת האומה".
הכשל החינוכי בישראל משול בחומרתו למשברים המצדיקים הקמת ועדות חקירה ממלכתיות. חוששני שרק התנגשויות אלימות ברחובות יפקחו את העיניים ויפנו את תשומת הלב לאחריותה של מערכת החינוך לדורותיה למצב שנוצר. אם החברה האנושית היא מולקולה מורכבת, האדם הוא האטום שלה. דמותה של המדינה היא סך כל דמותם של אזרחיה. במובן זה לא רק האדם נוצר בתבנית נוף מולדתו, אלא גם המולדת היא השתקפות נופם האנושי של בניה.
האקטואליה הסוערת צריכה לשמש קריאת השכמה ולהביא לחשבון נפש גם במערכת החינוך. אל לה להמתין לוועדת החקירה הממלכתית או חלילה למלחמת אחים, כדי להבין ולהפנים את אחריותה להכשרת דור האזרחים הבא שלא לחזור על חטאי אבותיו בהתעלמות מאופן ההתנהלות הנכון בחברה בריאה. החינוך להגינות - התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות בלי לנצל חולשות ומצוקות - טומן בחובו לא פחות מאשר את נוסחת החיים להבטחת קיומה ועתידה של מדינת ישראל.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
[email protected]