השבוע קפץ לי זיכרון בפייסבוק עם תמונה מהטירונות. אסתכן בלחשוף את גילי המופלג, ואומר שמעל אותה תמונה היה המספר תשע ולידו המילה שנים. אז כן, לפני תשע שנים פחות חודש התגייסתי, ולפני שבע שנים אמרתי שלום לטייסת שהייתה לי לבית. מאותו רגע בו גזרתי את החוגר ונאלצתי לקטוע שגרה שהייתה כה חשובה ומיוחדת עבורי, אני עושה מילואים. פרט שולי: זו לא הייתה חובה בתפקיד שלי, אז החלטתי להתנדב כדי להוסיף גם אני את התואר מיל' לשמי.
גלנט נגד מחאת המילואימניקים: "כל קריאה לסרבנות היא פגיעה בביטחון ישראל"
נתניהו, שים לב: מחאת הטייסים היא סכנה ממשית לכשירות חיל האוויר | אלון בן דוד
אני לא מספרת לכם את זה שחור על גבי לבן כדי לשמוע כל הכבוד או יישר כוח ; אני רק רוצה לנסות להעביר לכם את תחושותיי, כששמעתי שקבוצות של בוגרי יחידות צבאיות הודיעו השבוע שהם ישקלו האם להסכים לשרת במילואים כמחאה על הרפורמה המשפטית. חרף התנגדותי העקרונית למהלכי בזק ממשלתיים שנעשים ללא הידברות עם הצד השני, וממשיכים על הדרך לפעור את לוע התהום בינינו, את זה היה לי כמעט בלתי אפשרי לקבל.
תמיד מקפידים לומר שצה"ל צועד על קיבתו, אבל אפילו יותר חשוב – מדינת ישראל צועדת על הצבא שלה. על הלוחמות והלוחמים, צוותי האוויר, החובלות והחובלים, תומכי הלחימה, כוחות ההצלה והחילוץ, חיילי היחידות הטכנולוגיות, אנשי המודיעין וחיילי המנהלה, שגורמים לכל הדבר הזה להמשיך להתגלגל. אה כן, ומעל כולם, בכל החילות, היחידות והבסיסים, חיילי המילואים. כשאפילו לולאה אחת בשרשרת הזו תתנתק, וממש לא משנה מדוע, אנחנו בצרות צרורות. מול העולם, מול אויבינו, מול עצמנו והמבטים שלנו במראה.
זכיתי בשירות צבאי שאין לכל אחד. למדתי אינספור דברים, הכרתי אנשים שנשארו איתי הרבה אחרי, והבנתי מי אני באמת. חשתי משמעותית בכל יום מחדש, מהבוקר ועד הלילה, לפעמים כולל, והשכלתי לדעת מה חשוב, ואיך הכל מתגמד כשחיים של אחרים ניצבים על כף המאזניים. המעט שיכולתי לעשות אחרי תקופת הצבא שלי, שעדיין זכורה לי כאחת התקופות הטובות ביותר בחיי, היא להמשיך את מירוץ השליחים הזה, ולבוא גם כשיש לי חיים אחרים. גם כשהעבודה שלי היא אולי ההפך הגמור מהתפקיד שייעדו לי אי שם בבקו"ם, ולקבל תזכורת של למה אנחנו כאן, על האדמה הזאת.
כשראיתי את המכתבים הללו, על ישראלים כמוני בדרגות הרבה יותר גבוהות מסמלת צהובה במיל', שמטילים ספק בהתייצבותם במילואים, משהו בי נשבר. אין דמורליזציה גדולה מלומר לצבא "אתה צריך אותי, אבל אני לא בא". מלהסתכל על המציאות המדממת שלנו, רוויית הטרור, בעיניים, ולא לעלות למסוק, לטנק או להגן דרך המחשב על מרקם החיים השברירי ששורה כאן כבר שנים. גם לא כדי להבהיר את ההתנגדות לכל מה שמנסים להעביר מעל ראשנו.
שלא יובן לא נכון. הרפורמה המשפטית לא צריכה להיראות כך, גם על סמך הידע המשפטי הבסיסי שבאמתחתי. על השינויים מרחיקי הלכת להתחלף בשיפורים שישימו את האזרח במרכז, ולא להוביל לעיסוק סרק בתרומות, מינויים, התעלמות מבג"ץ ושינוי החיים כאן למשהו שאנחנו לא רוצים בו. כמובן שמותר להביע דעה ולהפגין, והמשטרה חייבת לדאוג שהמחאות לא ייראו כמו זירת הקרב של רביעי האחרון.
אבל הצבא שלנו לא אשם. הוא לא יכול להיות אשם בקרבות הבוץ שמתחילים ללכלך גם אותנו. צה"ל הוא המגן שלנו מול כל הרע שבחוץ, הוא ההילה שמזכירה לנו שלעולם לא נצליח לוותר על הממלכתיות שבנו, גם אם נחליט שהיא פאסה. התלבטות האם לשרת במילואים או לא היא קלף מסוכן, שעלול להדביק גם את חיילי הסדיר בחוסר מוטיבציה. ועד שזה ידליק נורה אדומה בוהקת בחדר הבקרה של חברי הממשלה, זה ייתן אור ירוק לדורשים ברעתנו. וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים.