עברנו את ליל הסדר. המפגש הזה שכולם חששו ממנו בעקבות הלך הרוח הנוכחי בחודשיים האחרונים, דואגים שקריאות ה'פסח, מצה ומרור' יתחלפו במניפסט לא מכובס על הרפורמה, המפגינים ואופן קבלת ההחלטות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ממה שהספקתי להבין בסקירה קצרה של קרוביי, נראה שלא היה כל כך נורא, ושהרצון להתקדם עם ההגדה ולהגיע לשלב של האוכל חזק מהכל.
ואז חזרה שוב המציאות הביטחונית אל קדמת הבמה, וטפחה לנו בפנים. הפיצוץ במגידו, שבהתחלה יוחס למניעים פלילים בלבד לפני כשבועיים והתברר כחדירת מחבל מלבנון, היה רמז מטרים שהשכילו להבין במערכת הביטחון, אם כי לא ברור האם הבינו שפנינו למערכה רב זירתית. ומה היה לנו בימים האחרונים, ממש בקצרה? 34 שיגורים לכל רחבי הצפון, ירי פצמר"ים לעבר מטולה, מטחים כבדים לדרום ופיגוע רצחני בבקעת הירדן. קצת יותר מ־48 שעות שהעלימו את אווירת החג כלא הייתה. ותוסיפו לזה התפרעויות במסגד אל אקצא ועימותים עם המשטרה.
נוכח רצף האירועים, החליט ראש הממשלה לכנס את הקבינט המדיני־ביטחוני לראשונה מחודש פברואר האחרון, כשלצדו שר הביטחון הספק מפוטר ספק נשאר בתפקידו יואב גלנט, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר שמאיים כבר זמן מה לפרק את הממשלה חרף סערת המשמר הלאומי, המפכ"ל שנתפס בכמה אמירות שנויות במחלוקת ועוד כמה שרים שזו הפעם הראשונה בה הם חשופים למידע ביטחוני רגיש ברמה כזו, ולא חשוב שמות. על סמך כל זה צריך לתכנן תגובה ראויה, כזו שתותיר את ישראל עם ידה על העליונה. השאלה אם אפשר לעשות זאת.
רק אלו היושבים בדיונים בחדרי חדרים יודעים באמת מה ניצב בפנינו - האם אנחנו מתקדמים אל עבר רגיעה יחסית, או שמא חלק מתושבי המדינה עלולים לעבור עוד ליל שימורים של ריצה למקלטים. מה שבטוח הוא שאם ראשי המועצות שספגו מהלומות קוראים לא לוותר ולא להתקפל, מי יכול לומר אחרת.
קשה לעשות זאת בימים שבהם אנחנו, הישראלים, חיים מדקה לדקה מול המהדורות המיוחדות בשלל ערוצי החדשות, ועדיין - אני תוהה מה יהיה פה מחר. מחר מבחינת מטאפורית, אבל לא רק. הרפורמה המשפטית אמנם הושהתה, אך זה ממש לא מרשים את הנלחמים כנגדה מאחר והיא עומדת בעינה, ממתינה בארון עד מושב הקיץ של הכנסת. ובכל זאת, קול המוחים הוריד מעט את עוצמתו, פיטורי השר גלנט נראים קצת כמו חלום ביעותים רחוק, והסדקים בתוך הקואליציה הצליחו לאחות את עצמם עם סלוטייפ לזמן מוגבל. ועכשיו מה? שלום? ביטחון?
אגב, לא מאוד דמיוני להניח שחולשתה הפוליטית של הממשלה אכן לא תחזיק מעמד. למרות שהכוח החלוץ שמניתי באחד מטוריי הקודמים, בדמות השרים ברקת, כ"ץ, גלנט ודיכטר, וחברי הכנסת אדלשטיין, ביטן ודנון עדיין לא הקימו חברת בת של הליכוד, גם זה יקרה. ובינתיים: חברי הכנסת קטי שטרית וחנוך מילביצקי יצאו מחויכים משיחות המשא ומתן אצל הנשיא, בניסיונות הידברות שנראים כמו הדבר האחרון שעומד על הפרק.
מאסלו, פסיכולוג חברתי די מוכר, פיתח פעם פירמידה לה קרא פירמידת הצרכים. מה שהוא עשה בפועל זה לחלק את צרכי האדם לפי מדרג היררכי, כך שאם לא מתמלא שלב מוקדם יותר בפירמידה הנ"ל, לא ניתן להתקדם למעלה. וכך, מצרכים פיזיולוגיים, לביטחון, לצרכים חברתיים וכבוד והערכה מגיע האדם לחלק הנשגב ביותר, לפחות על פי התיאוריה – ההגשמה העצמית.
אם נחזור רגע למה שקורה כאן, אנחנו בקונפליקט עמוק איפשהו בין הביטחון לצרכים החברתיים בחודשים שעברו, וכן, תחושת אי הנוחות הזו שאתם מרגישים מול הטלוויזיה, בין אם מדובר בפספוס על כך שלא הלכתם להפגין, כעס על מי שכן, חרדה קיומית בשל ההתחממות הביטחונית או ייאוש מזה שהכל קורה יחד, זה אומר שכולנו שם על התפר בספינה המתנדנדת הזו. ולא נעים להודות, לפעמים הפתרון הוא ההבנה מה צופן העתיד.
כעת, על הממשלה להבטיח קודם כל את שלמותנו כבני אדם. ההרתעה עכשיו חשובה יותר מאי פעם. הצמרת הביטחונית חייבת להבהיר לכלל הזירות שמה שיש ביניהן היא מדינה חזקה שיודעת להגן על עצמה, בת ברית של ארצות הברית על אף ההתקררות, ובעיקר ישות צבאית שלא נכנעת להפרת השלווה בשטחה. וכשנחזור לשגרה, והמאבק על האופן בו נראית המדינה ישוב ויהיה בראש סדר העדיפויות, על היושבים במשכן לוודא שכל אזרחי המדינה יכולים לחיות פה בתחושה שקולם נשמע, גם בקלפי וגם ברחוב, וזה לא אמור להיות כל כך בלתי אפשרי.