כדרכי בקודש, גם השבוע ניסחתי את דעתי הצנועה על כל מה שחוותה המערכת הפוליטית במהלך הימים האחרונים. זמן קצר לפני ששיגרתי את נימוקיי לחופשי, התחלתי לקבל יותר מדי פושים שלא הבנתי עד הסוף.

בכולם היו שתי מילים: סרטון האולפנה. מאחורי צמד המילים העמום משהו, ניצב מערכון מבזה, מביך וגזעני להחריד של בנות אולפנת חורב בירושלים לרגל חג הפורים. ואיך הוא מתחיל? בכיתוב 'אם האולפנה הייתה מזרחית'. משם זה רק מידרדר. הצעירות צבעו את פניהן בחום, עברו על כל רשימת הסטריאוטיפים המאפיינים מזרחים לכאורה, ביניהם תופעת ה"שכונה", ועל הדרך השתמשו בתמונות של רבנים שזה ממש לא לכבודם להיכלל באיוולת הזו. 

הסרטון אמנם הורד מעמוד היוטיוב של האולפנה בעקבות גל הביקורות, ובנשימה אחת הוא גם הועלה לשם בצלילות דעת מוחלטת לפני. יש לי הרבה שאלות, אך אנסה לקצר אותן לאחת: מה הם חשבו לעצמם? אני לא מקלה דעת בצעירות שהגיעו לגיל שכבר מצפים מהן לאחריות כלשהי, ועדיין, כולנו היינו בגיל הזה, ובואו נאמר שהאשמה הבלעדית היא החינוך שהן קיבלו בבית או באולפנה עצמה, חינוך לגזענות גרידא והתנערות מכל מי שהוא לא אתה. 

בואו נדבר שנייה על גודל האבסורד. מדינת ישראל, עוד מימי חזון בן גוריון על כור ההיתוך, מכילה אינסוף תרבויות ושפות. זה היה החלום של מי שבנה ונטע פה, שנהיה כולם ביחד. ובכל זאת, גם היום, הגזענות כל כך רווחת שזה אפילו לא תמיד מפתיע. 

מנאום הצ'חצ'חים ועד נאום הרולקסים 

1981. דודו טופז, אז בדרן בעל שם, החליט להניף סדין אדום מול הדבר היחיד כמעט שמתקשה לפלג אותנו – הומור. "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אספות בחירות. הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות", אמר אז, רומז שלמזרחים היו תוכניות אחרות והרואיות פחות לגבי שירותם הצבאי.

בגין, ראש הממשלה דאז, לא נשאר חייב, והוציא אל אוויר העולם את אחד הנאומים שנצרבו ב־DNA הפוליטי שלנו לעד: "עד הבוקר לא שמעתי את המילה צ'חצ'חים. אבל שמעו, כאשר אותו מה שמו, דודו טופז, אמר את האיוולת, את דברי ההבל ורעות הרוח שלו, כל הקהל שעמד אמש פה הריע. אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!". אני יודעת ששמעתם את ה'דודו טופז' שלו בתוך ראשכם, על לא דבר. 

מנחם בגין ז''ל (צילום: שמואל רחמני)
מנחם בגין ז''ל (צילום: שמואל רחמני)

אגב, זה ממש לא האירוע האחרון שגרם לאשכנזים מבינינו לנוע באי נוחות, למזרחים להיעלב או להבליג בלית ברירה כי העניין העדתי די נמאס, ולאלה שהם גם וגם, כמוני, ובכן, לכעוס. ואם כבר פוליטיקה, גם ב־1992 ספג משכן הכנסת תקרית דומה, זאת כשהשר לשעבר דוד לוי הפסיד לשמיר בעת בחירת מועמד הליכוד לממשלה, וטען כי הוא מקופח בשל מוצאו.

”הייתי בפיהם של כמה אנשי ליכוד קוף שזה עתה ירד מהעצים", אמר מעל במת הכנסת. הקיפוח הוא עניין של פרשנות, הרי רק לוי וסביבתו יודעים מה קרה בחדרי חדרים. ההוכחה לכך היא האופן שבו התקבל לוי בזירה הציבורית, דעה שלא חפה לחלוטין מהיחס למוצאו. אבל לא חייבים ללכת רחוק. רק לפני חודשיים טען השר דודי אמסלם כי המפגינים נגד הרפורמה המשפטית עונדים שעוני רולקס ונוהגים במרצדס, ואחרי זמן מה הוסיף בנאום אחר: "זה נכון שרובנו עובדים אצלכם בבתים ומנקים לכם את הגינות". אני רק אניח את זה כאן. 

ובואו לא נשכח את היחס לניצולי השואה ששרדו את התופת הנוראה ועלו לארץ כדי שיאמרו עליהם שהם לא היו תקיפים מספיק מול הצורר הנאצי, והעולים מברית המועצות שעד היום חלק גדול מהם זוכה לכינוי 'רוסי' ולא מועסק במקצוע המקור שלו, ובני העדה האתיופית שדורשים כבר שנים להרגיש ככל הישראלים וזה עדיין לא קורה. אף מגזר לא התקבל פה טוב, ובאופן תמוה, גם אף אחד מהמגזרים שכבר איכשהו השתרשו לא מזיזים את הגבינה הבאושה הזאת. 

אז כן, הסרטון המזעזע הזה הרבה יותר חשוב מעילת הסבירות או מהוועדה לבחירת השופטים. שתי הדקות הללו של הפנים המכוסות בחום באמתלה של הומור, זה מה שיקרה אם לא יראה את עצמו כל הורה במדינה כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, או מסוריה, או מכפר נידח בפולין. החינוך לסובלנות ולשוויון, תוך זריקת הגזענות המחליאה מהחלון, היא הדבר הראשון שצריך להדיר שינה מכל מי שרואה את עצמו אזרח מן השורה. 

ובנימה אישית, כי איך אפשר שלא. את שם המשפחה שלי, קדוש, אני נושאת בגאווה מהיום בו נולדתי. משהתחלתי להתבגר, תהיתי האם שמי גורם לאנשים להניח עליי דברים מסוימים, על השקפותיי, על האופן בו גידלו אותי, ביבי או לא ביבי אם תרצו, וזה אפילו שהבית שלי הוא קיבוץ גלויות של מזרח ומערב. כששחררתי בעצמי את התפיסה הזו, בעודי מבינה שהדבר היחיד שיגרום לגיבוש דעה עליי הוא אני ומעשיי, גיליתי שזה אכן נכון, וזה נכון לגבי כולם. לצערי, אלה בתוכנו שמתעקשים לקלקל לנו ולהפוך את המוצא לחזות הכל, הורסים כל חלקה טובה של ביחד שאנחנו מקוששים בקושי בימים אלה.

אולפנת חורב, הסרתם את הסרטון? הבעתם חרטה? זה לא מספיק. תנצלו את הבאז התקשורתי סביבכם ותפתחו את שעריכם לכולן. הדעות ששמענו בווידאו נאמרות בשטחי האולפנה כבדרך קבע? זה הזמן לחשבון נפש בהול, בתקווה שסרטון מביש כזה לא יופץ שוב לעולם.