אחי אלי היקר.
בקושי הייתי בגיל שמונה, כיתה א' או ב', וכבר קיבלתי תואר ראשון, מבלי שהתאמצתי או רציתי בכלל. זה היה תואר לכל המשפחה, לכל החיים. תואר האחות השכולה, שמטלטל לי את הנשמה יום־יום, שעה־שעה, שנייה־שנייה. זהו כאב שלא דומה לשום כאב אחר, ועם זה לומדים לחיות.
בכל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל אני שומעת את אותו הדבר: "בזכותכם, הנופלים, כולנו כאן, ובזכותכם המדינה שלנו קיימת". עמוק בפנים, עם הצער שנפלת למען המדינה, אני מתרגשת, מצטערת ומאוד גאה. ככל שיום הזיכרון מתקרב מרגישים את הקושי יותר - בפרט שהמדינה בוערת ועצמאותה מיטלטלת.
הפחדים היום גוברים עליי. הפחד שהמשפחות השכולות עלולות להרגיש שנפלתם לחינם. המשיכו להיות מליצי יושר של כולנו ושהמדינה תישאר מיוחדת וחזקה, בזכותכם הנופלים, לעולם.
אני גאה בך אחי היקר.