לפני שנים רבות מאוד, בתחילת שנות ה־70 של המאה הקודמת, הכנתי עבודה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב על תוצאות מבצע קדש. אחת המסקנות מעבודת המחקר הנרחבת שלי הייתה שאחת הבעיות המרכזיות במבצע, שהיה הצלחה צבאית מרשימה, היא שהדרג המדיני לא חשב, לא תכנן ולא נערך ליום שאחרי.
ההצלחה המבצעית הפכה מהר מאוד לכישלון מדיני שבשיאו נשיא ארצות הברית ומנהיג ברית המועצות הגיעו להסכמה נדירה: לכפות על ישראל לסגת מכל סיני בלי שנפתרו בעיות היסוד שהובילו למבצע, ובראשן התנגדות מצרים כלפינו וטרור מעזה (כן, גם אז היה טרור מעזה).
נזכרתי באותה עבודה סמינריונית בגלל גלי האופוריה השוטפים את ישראל, בעיקר את אולפני הטלוויזיה, שבהם מתבשמים לצערי ראש הממשלה ודובריו מסיום המבצע, כאשר על השאלה מה יקרה למחרת המבצע אין תשובה עניינית, וזאת מהסיבה הפשוטה: היום שאחרי לא תוכנן הואיל וגם למבצע “מגן וחץ” לא הוצבו מטרות מדיניות. ההצלחה המבצעית בחיסול מפקדי הג’יהאד האסלאמי אינה פותרת דבר ולא תביא להפסקת הירי על אזרחי ישראל.
מדיניות הדרג המדיני, של ירי וריצה מהירה לסמן מטרה מדינית, נועדה לכישלון מראש. אסטרטגיית יציאה ממהלך צבאי היא תנאי בסיסי להצלחה מדינית. הממשלה גם מצאה עצמה מתחננת באמצעות מניפולציות תקשורתיות בפני חמאס לנצור את נשקו ולא להצטרף לג’יהאד, וגורמת בכך לחיזוקו של האויב העיקרי שלנו מדרום. למדנו שוב כי הקלישאה “סוף מעשה במחשבה תחילה” חייבת להיות על פוסטר ענק בכניסה לחדר הדיונים של הקבינט והממשלה.