ביום ירושלים, יום חגה של העיר שחוברה לה יחדיו, שצוין בשישי האחרון, העלינו על נס את גבורת הלוחמים שחירפו את נפשם בגבעת התחמושת, שייח' ג'ראח, הר הצופים ובעיר העתיקה והביאו לאיחוד העיר לאחר 19 שנים שבהן חומה חצצה בין העיר החדשה ללב העם היהודי, הכותל המערבי והר הבית.
מדובר ביום האמור לאחד את עם ישראל סביב העיר ומורשתה, אך בשנים האחרונות גוברת התחושה כי יום שחרור ירושלים הפך ליום חגו הכמעט בלעדי של מגזר אחד, כשאלפי בנות ובני נוער דתיים לאומיים ממלאים את רחובות העיר בהתלהבות. מנגד, רובם המכריע של תושבי הארץ מנותקים מהוויית היום שלא מסמל עבורם יותר מיום רגיל נוסף על לוח השנה.
אז מה נשתנה בהוויה הישראלית מאז אותם הימים שבהם אזרחים מכל המגזרים והעדות העלו את ירושלים על ראש שמחתם, ומיטב סופריה ומשורריה הקדישו לה שירי געגוע ואהבה? להיכן נעלם הרטט שאחז בעם ישראל בעת ששולי נתן ביצעה את מילותיה האלמותיות של נעמי שמר בשיר "ירושלים של זהב"?
כף רגלם של רבבות בני נוער בישראל לא דרכה מעולם על רחבת הכותל, והם לא זכו לעבור בין סמטאות העיר העתיקה, שבהן מסרו נפשם חיילי הצנחנים משחררי הכותל, לאחר 2,000 שנות ערגה. במסגרת פעילות "OU ישראל" מגיעים לארץ מדי שנה אלפי בני נוער מצפון אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה. מרגש לראות את בני הנוער הללו, חילונים לצד דתיים, פורצים בשירת אהבה אינסופית לירושלים ולכותל המערבי.
מרטיט לראות את הרגע הראשון שבו הם נפגשים עם כותל הדמעות כשדמעות זולגות מעיניהם. הלב נחמץ, כיצד בני נוער שזו הפעם הראשונה שלהם בארץ, חשים תשוקה וערגה חזקות כל כך לירושלים, כשמנגד ישנם מאות אלפי בני ובנות נוער בישראל שגדלים ללא זיקה למקום שמסמל יותר מכל את הקשר הגורדי הנצחי של עם ישראל לארצו.
כהורים וכמחנכים, עלינו מוטלת החובה להביא את הנוער לירושלים, לדאוג שלא יהיו נער או נערה שכף רגלם לא דרכה בעיר, ובכך להנחיל לילדינו את אותה המורשת שקיבלנו מבית הורינו, את החלום, את התקווה, את הגעגוע. אנו חייבים לנתק את כבלי הפוליטיקה מירושלים.
אם אנו רוצים שהבירה שאליה ערגו אבותינו תישאר העיר שחוברה לה יחדיו, עלינו לחנך את בני ובנות הנוער על מורשתה במשך אלפי שנים, על מסירות נפשם של הלוחמים למען העיר ועל הדמעות שזלגו מעיני החיילים בעת הכרזתו של מוטה גור בקשר "הר הבית בידינו".
ירושלים אינה שייכת לאוכלוסייה כזו או אחרת, ירושלים שייכת לכלל העם היהודי, בארץ ובתפוצות, וחובה עלינו לדאוג להעביר מסר זה לדורות הבאים.
הכותב הוא מנכ"ל "OU ישראל" המפעילה מרכזי נוער ואת "הזולה של חצרוני" בירושלים