אינני יודע אם גלית גוטמן יודעת שבימים אלה עומד אל”מ יוני שטיינברג, בוגר של "מעלה אליהו", הישיבה שמקימה עליה את זעמם של תושבים בעיר העברית הראשונה, להתמנות למפקד חטיבת הנח”ל, אבל אני מניח שגם אם היא הייתה יודעת על כך, זה לא היה מונע ממנה לומר את מה שהיא אמרה על החרדים. הזלזול במי שאינו נמנה עם המחנה שלהם היה תמיד מסימני ההיכר של אלה שרואים במדינת ישראל את הנכס הפרטי שלהם.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
אולם מה שגרוע עוד יותר הוא העובדה שהאנשים האלה אפילו לא מבינים שאם מדינת הלאום של העם היהודי לא תראה בספר הספרים הנצחי, הגדרה שבה השתמש דוד בן־גוריון במשפטי הפתיחה של מגילת העצמאות, את הצידוק ההיסטורי לעצם קיומה, יקרוס גם המסד הבינלאומי שעליו היא עומדת. הכמיהה לעבר התנ”כי היא זאת שהובילה את העם היהודי לחזור ולהתקבץ בארץ ישראל.
במובן זה, יש להודות לחרדים על שחלק מהם – בפירוש לא כולם – מוכן לחיות חיי דלות כדי לשמר ערכים שעל יסודותיהם אנחנו טוענים שלא בגלל גחמה אישית של בנימין זאב הרצל בחרנו להקים במקום הזה את מדינת היהודים. הם בפירוש לא “מוצצים את דמנו”. הכספים שהם מקבלים, במשורה, אין חשובים מהם, לדעתי, לשם בניין טיעונינו ש”זכות אבות” עומדת לנו בדרישה לקיים דווקא כאן את ביתנו הלאומי. הצהרת בלפור לא הייתה רואה אור אלמלא ההסכמה שיש, מן הסתם, ממש ב”הבטחה” שניתנה לעם היהודי; כפי שזו מופיעה ב”ספר הספרים הנצחי”.
צפיתי במפגינים נגד "מעלה אליהו" והתביישתי. הלומדים בישיבה לא עשו רע לאיש. רבים מהם – ואולי, כולם – מתגייסים לצה”ל; חלק לשירות מלא, וחלק לשירות חלקי. עברתי על פניה של הישיבה לא מעט פעמים בדרכי למשרדי פרקליטות מחוז תל אביב הנמצאים בסמוך אליה. אני יכול רק להניח שאף לא אחד מהלומדים שם הגיע אי פעם, כחשוד או כנאשם, למשרדים שבהם מטפלים בעבריינים.
אני פשוט לא מבין את פרצי השנאה שחבריה של גוטמן מפיצים בעת האחרונה. היא איננה חדשה, כמובן, אבל עוצמתה העכשווית בלתי נתפסת. אכן, מחנה הימין סבל ממנה מאז ומעולם. זאב ז’בוטינסקי חווה אותה על בשרו; ובימיו של מנחם בגין השנאה הפכה לממש פתולוגית. מעת לעת היא לבשה לבוש נבזי במיוחד. שוב לא הסתפקו מתנגדי מחנהו של בגין בכינויי גנאי כלפיו־הוא. השלב הבא הגיע כאשר המחנה כולו הפך בעיני מתנגדיו למצורע.
אני נמנה, כידוע, עם המחנה המבוזה, אבל קשה לי למצוא רבים במחנה האחר, זה שמקפיד להדביק למחנה שלי כינויי גנאי מתנשאים, שיש בהם איכויות העולות, למשל, על אלה שלי. האמת היא שאינני רואה בכלל במחנה האחר דבר שראוי להתקנא בו. העגלה שהוא גורר אחריו אין בה מאומה. אני צופה במפגינים שמדליקים מדורות על אם הדרך ומבין שרק החשש שהדמוגרפיה תנשלם ממה שהם התרגלו להחזיק בו - דוחף אותם לרחובות.