היום (שני) מציינים 56 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים, שלדעת רבים היו ששת הימים המכוננים ביותר בתולדות ארץ ישראל ועם ישראל באלף השנים האחרונות. זקני הדור לא ישכחו עד קץ ימיהם את ימי הכוננות שלפני המלחמה, מאמצע מאי 1967, שבהם נשיא מצרים דאז גמאל עבד אל־נאצר הורה לכוחות האו”ם להתפנות מסיני ורצועת עזה בשעה שהצבא המצרי החל לנוע לסיני.
מדינת ישראל של אותם ימים הייתה נתונה במיתון קשה, שהחל למעשה בפברואר 1965, כאשר כספי השילומים מגרמניה המערבית הפסיקו לזרום לקופת המדינה. במקביל, הממשלה השלימה באותם ימים הוצאות לאומיות שהושקעו במפעלי ים המלח, במוביל הארצי ובהקמת נמל אשדוד.
במידה מסוימת יש דמיון בין אותם ימים ובין המציאות הנוכחית במדינת ישראל: מצד אחד איומים קיומיים על המדינה שהולכים וגוברים, ומנגד מצב כלכלי שהולך ומכביד. אלא שהממשלה של 1967 הייתה אחראית הרבה יותר מהממשלה הנוכחית, וטובת המדינה וכל אזרחיה הייתה לנגד עיניה.
בנובמבר 1965 היא ביצעה את דרישות האוצר למיתון הוצאות המדינה. זה אומנם הביא אז לאבטלה גדולה של כ־12%, אבל נעשה מתוך כוונה להוביל לצמיחה מחודשת. כמה זה שונה ממה שקורה כיום, כשהממשלה מחלקת ברוחב לב תקציבים פוליטיים כדי לספק את דרישות שותפיה.
העובדות הללו מעוררות געגועים לאותם ימים; לא רק בגלל ההבדל בהתנהלות הממלכתית, אלא גם בשל הקשרים הבין־אישיים בעם ישראל, שהתאפיינו ברוח התנדבות וסולידריות. אינני זוכר ימים כל כך יפים של אחדות בעם ישראל. מי שרק צייץ אז לעזרה, כמו משפחות של חקלאים שהתקשו להחזיק רפתות ומשקים, זכה מיד במתנדבים שהגיעו לסייע. בנוסף, הלוחמים שהתפרשו מול אויבינו לאורך גבולות המדינה זכו לחיבוק של העם היושב בציון.
לא אשכח איך למקום הכינוס של היחידה שלי הגיעו אברכים, שהביעו בכנות צער על כך שאינם יכולים לתרום את חלקם למאמץ המלחמתי. ואילו בחזרה לימינו אלה, שבהם המציאות הכלכלית הופכת לבלתי אפשרית: במקום ליצור כאן אווירת אחדות, עוסקים כאן במאבקי אגו, במי ימנה את שופטי ישראל, בחשמל כשר ובחוקי חמץ של פסח בבתי החולים וכו’. במקום שהמנהיגות תפעל ללכד את העם, יש כאן מנהיגות שמפוררת ומפלגת את העם. אומנם רק 56 שנים חלפו מאותם ימי תור הזהב של מדינת ישראל של 1967, אבל במציאות הנוכחית המרחק נראה כמו אלפי שנות אור.