מי היה מוֹש - מפקדו האחרון של גוש עציון?

מוש - משה זילברשמידט זכה באחרונה להצטרף לפנתיאון אישים דגולים שיש מי שמנסים להובילם למשחטת המיתוסים המכוננים. הדבר מלמד על מנפצי המיתוסים, כהגדרתו של הראי"ה קוק: "נמוכים הם הגמדים בעלי עיניים טרוטות, הזוחלים סביב לשדרת האבנים התחתונה של מגדל". המגדל מתנשא לגובה והם אינם רואים זאת. ריסוק דמות מכוננת היא סנסציה, והתקשורת להוטה לפרסמה. כך הניבו שניהם מאמר מעל דפי מעריב. ננסה לתקן את הרושם שנוצר ולהציג את מוֹש כפי שהשתקף בעיני חבריו, מפקדיו והלוחמים עליהם פיקד.

יגאל ידין, קצין המבצעים והרמטכ"ל בפועל במלחמת העצמאות: "כאשר היה מגיע מברק ממוֹש [מגוש עציון], היה מדליק כברק את כל קציני האג"ם והמטכ"ל. בחרדת קודש היו ממהרים לביצוע בקשותיו ועצותיו. מברקיו שהצטיינו בפשטותם וקיצורם קלעו תמיד לעיקר ובכך השפיעו עלינו ודרבנוּנוּ יותר מכל מברק אחר שהגיענו ממפקדי המרחבים והחטיבות". מוש העיד על עצמו: "איני תובע יותר מאשר דרוּש ואיני דוֹרש יותר מאשר פעם אחת. אנו חייבים להיות גאים על זכותנו להילחם על נצח ירושלים" (אברהם טריינין-טמיר ואוריאל אופק, מעוז עציון, תש"ט, עמ' ח. אברהם טמיר, ממפקדי גוש עציון ולימים אלוף בצה"ל. אוריאל אופק, לוחם פלמ"ח בגוש עציון).

מוש נולד בגרמניה, 1919, למשפחה ציונית דתית, הצטרף לבח"ד ויצא להכשרה חקלאית. עם עליית הנאצים לשלטון עבר ללונדון, שם אירגן וריכז את בח"ד. ב-1940 עלה ארצה ונקלט כחקלאי בנווה יעקב. בארץ התמסר להתיישבות ולביטחון - שני אדני המפעל הציוני. מוש היה נוטר ופיקד על קורס נוטרים, התגייס לחי"ש (חיל שדה של ההגנה), הדריך קורס סיירים ופיקד על הסיירים במחוז ירושלים. הדריך קורס מ"כים ועסק בהכנת תיקי מודיעין על כפרים ערביים. בפרוץ מלחמת העצמאות פיקד על שכונת מקור חיים אחר כך על תלפיות ועל פשיטות ראשונות במחוז, והיה קצין המבצעים של גדוד החי"ש בירושלים. ב-16.3.1948 מונה למפקד גוש עציון. בכל תפקיד פיקודי בו נשא, זכה להערכה ולהוקרה רבה, אישית ומקצועית, של פָּקוּדָיו ומפקדיו (נצח ירושלים - לדמותו של לוחם וחולם, משה [מוש] זילברשמידט, מפקד גוש עציון בתש"ח, בית ספר שדה כפר עציון ובני משפחתו של מוש, 2018).

מפקד גוש עציון

מוש הבין היטב את מורכבות התפקיד, כפי שתיאר חבר מרכזי בכפר עציון: "צעיר, תמיר ומסודר, מעיניו ניבטו עצבות ושקט. הענווה, העדינות, הנימוסים ביחסו לכל אחד - מפקד, טוראי או אזרח - שָבוּ את לב כל אנשי הגוש. רציני, נמרץ ואמיץ, רחוק מכל שמץ גאוות מפקדים. טיפוס נעלה של מפקד עברי. מוש ניסה לפשר ולהסביר וגם ידע להטיל את מרותו כמפקד, לגשר בין חיילים ואנשי משק, בין דתיים וחופשיים, הכל מתוך מתינות והבנה לזולת. כאיש כפר ומשק ידע להעריך את היצירה החקלאית, את השאיפה של המתיישב ולדרבן את החקלאים להשתלב במשטר הצבאי. ברצון רב נענים האנשים לתביעותיו הרבות. גם לבעיותינו הדתיות אנו מוצאים אצלו הבנה. מוש נזהר להטיל בשטח זה את מרותו כמפקד ובוחר להסביר ולשכנע" (הציטוטים שלא צוין מקורם לקוחים מארכיון גוש עציון, והוא פתוח לכל).

מוש נדרש לפקד על גוש עציון בתוך חוסר בהירות פיקודית בין מחוז ירושלים של ההגנה לבין מטה הפלמ"ח (מוטי גולני, "מטה מחוז ירושלים וגוש עציון בתש"ח", תשמ"ו). הוא התמודד בהצלחה עם המציאות הסבוכה ובלט כמפקד בעל שיעור קומה שזכה להערכה רבה בקרב המתיישבים והלוחמים. הביוגרפיה ומידותיו האישית, כישרון המנהיגות בו ניחן יחד, הזדהותו עם המשימה וניסיונו הפיקודי - הכשירו אותו לפקד על גוש עציון ולגייס את המגינים למשימה העיקרית שהוטלה עליהם - הגנת ירושלים. כמפקד השכיל לשזור את משימות ההגנה בתודעה היסטורית. ערב פסח תש"ח: "מפקד הגוש קיבל את מסדר הפלוגה. מוש השמיע מלים נשגבות בפשטותן. הוא ציין את תפקידי הגוש וייעודו בימים שיבואו ותבע עמידה של כבוד. הבליט את הקשר בין מאורעות פסח של אבותינו במצרים למאורעות ימינו". הוא נשמר מגינוני כבוד ושררה: "בשקט ערך את תכניותיו, מבלי להקיף את עצמו בשלישים ועוזרים", התרשם חבר כפר עציון.

איש הטבע, הספר והרוח

מכתביו מגוש עציון (גווילי אש ב', 554-553), מלמדים על דמותו כמפקד שמשלב גישה מקצועית צבאית עם עולם רוחני עשיר, זיקה לטבע, איש ספר ואיש רוח. להוריו כתב: "הכל מכוסה ירק, הכל רענן ומלא פרחים. בבוקר ובערב מכוסה הכל ערפל, ביום אנחנו נהנים מימי אביב נהדרים. הקשר שלי לאנשים מצוין". לחברתו, יונינה, כתב: "יש לי סוסה לבנה ואני רוכב עליה דרך האביב של הרי חברון. אי אפשר לתאר לך כמה כחולים ההרים לפעמים, ושוב ירוקים או אפורים וענקיים בתוך ענני הערפל. כל ערב אני קורא קצת בספר 'בלבב ימים' (ש"י עגנון). אני יודע את המקום ולבי יוצא לכרמים ולמטעים. כשתטוסי לכאן הביאי אתך את ספריו של לורקה (פדריקו גרסיה לורקה, משורר ומחזאי ספרדי). בפעם אחרת ביקש להביא לו ספרים "שתמצאי רק אצל מורנו ורבנו בובר".

למען ירושלים - "נצח ירושלים"

עם בוא אביב 1948 הוטל על לוחמי גוש עציון לשבש את התחבורה הערבית בין חברון לירושלים, ולהקל את הלחץ על כוחותינו בעיר. בפיקוד העליון העריכו שמשימה זו היא גורלית לעתיד ירושלים, אך טמונה בה סכנה לעתיד גוש עציון. הפיקוד העליון, צמרת הפלמ"ח וההנהגה הלאומית ראו בו עמדה קדמית חשובה להגנת ירושלים ובסיס לכיבוש הר חברון והדרום. הם דחו בתוקף את הצעת מטה מחוז ירושלים לפנות את גוש עציון.  בהנהגתו של מוש חסמו מגיני גוש עציון את כביש חברון-ירושלים ובלמו את תנועת האויב לעיר. מוש טבע את סיסמת הקרב "נצח ירושלים". ב-30.4.1948, התחולל בשכונת קטמון קרב מכריע. לוחמי גוש עציון תקפו את האויב על הכביש וריתקו אותו לגוש עציון. נציג גוש עציון בירושלים רשם ביומנו: "בסיפוק רב שמענו כי למגיני הגוש היה חלק בכיבוש השכונה. אנשי המטה מציינים כי הקרבות בכביש חברון-ירושלים ריתקו כוחות אויב ומנעו מהם להביא תגבורת ללוחמים העירקיים [בירושלים]". קצין לגיון בכיר שלחם באיזור העיד שהלגיון לא התכוון לכבוש את גוש עציון אלא את ירושלים. בראשית מאי 1948 הגיעו מפקדי הלגיון למסקנה שלא יוכל לכבוש את ירושלים כל עוד גוש עציון שוכן על אֵם הדרך. תקיפת התחבורה השיגה את מטרתה!

בתגובה הותקף גוש עציון ב-4.5.1948 על ידי הלגיון והמוני ערבים, בסיוע תותחים ומשוריינים. הלגיון היה צבא בחסות הבריטים ופעל בתיאום מלא אתם. בקרב נואש כבש הלגיון את המנזר הרוסי, עם ערב נתפס המנזר שוב על ידי כוחותינו. ליד הקבר הפתוח הספיד מוש את תריסר חללי הקרב, ומיצה את יעדו של גוש עציון הלוחם: "מה אנחנו ומה חיינו? העיקר הוא המפעל ובו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגו, נפריע לו לממש את זממו. תשובתנו נחושה - 'נצח ירושלים'".

מוש היה מודע למשמעות המהלך שהוביל בהוראת הפיקוד העליון. לחברתו כתב: "לעיתים מתגנבת המחשבה שזה עניין אבוּד. צריך לעבוד בלי גבול, עבודה שלמה ונקייה". הוא כינס את מפקדי היחידות ומנהיגי הקיבוצים ואמר: "יתכן והקרב הבא יהיה הקרב האחרון. לפי דעתו צריך זה להיות קרב מצדה - תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים. עלינו לקבל על עצמנו את הדין ולמלא את תפקידנו באמונה". מכתבים אחרונים של חברי כפר עציון מלמדים עד כמה הצליח להנחיל להם את תפיסתו: "אסור לנו לסגת כי בשבילנו זו שאלת חיים, לחיות או לחדול. ייתכן שנגזר עלינו להיות מצדה שנייה, אין ברירה כי זה לא תלוי ביחידים רק מה שהעם יחליט. תראי שיהיה עוד טוב, ואם חס וחלילה לא אז צריך לדעת למות בכבוד. את המדינה לא יגישו לנו על מגש של זהב - אנו בעצמנו צריכים ללחום את מלחמתנו", כתב צבי שיינפלד ז"ל. שלום גרנק ז"ל: "אינני יודע אם אנחנו נזכה, ילדינו היקרים יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית, ולמען זה אנו מוכנים להילחם. החזית היא רחבה וכללית, והמלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול. קיבלנו פקודה להיות פה ולהחזיק בעמדה זאת. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב. זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה".

עם פרוץ הקרב האחרון בבוקר 12.5.48, מיהר מוש למנזר הרוסי - נקודת המפתח ממנה שליטה על הכביש ירושלים-חברון, על הכניסה לגוש ועל הרכס המרכזי. הוא זיהה נכון שזה יעד התקיפה הראשון של הלגיון. שם פיקד על קרב הגנה ולאחר שאפסה תקווה פקד על נסיגה, חיפה על הנסוגים ודאג שלא ייוותרו פצועים בשטח, עד שנפל. מוש הועלה לדרגת רב סרן והובא לקבורה עם שאר חללי גוש עציון בהר הרצל. מפקד מחוז ירושלים כתב לזכרו: "מוש היה מגדולי הגיבורים בדברי ימינו". דוד בן גוריון האיר את המערכה בגוש עציון, בפיקודו של מוש, באור יקרות בוהק: "מגיני גוש עציון הצילו את ירושלים. ארבע נקודות בלב שטח האויב לא נתנו להם לגשת לשערי העיר. רבים, רבים מידי בשבילנו נפלו שם. אבל אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת-המוות ליישוב לא ניתנה - אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון"!

מוש הגיע לגוש עציון חדור תחושת שליחות, לעשותו עמדה קדמית להגנת ירושלים. הוא היה האיש הנכון במקום הנכון ובתפקיד הנכון. בין מוש לחברי הקיבוצים ולוחמי התגבורת שררו יחסי הערכה והוקרה רבה. כל ניסיון כושל להמעיט מגדולתו ולפגום בדמותו, נסתר על ידי מעשיו ועל ידי עדויות לוחמיו ומפקדיו. באחת המסות שהשאיר אחריו כתב: "סבורני שאחרי שהאדמה תהא נחרשת על ידי פגזי התותחים הכבדים, או אז טעונים לבותינו חריש עמוק, עמוק יותר משיש בכוחם של כל תותחי העולם לחרוש. בלעדי מהפכת הלבבות הזאת יהיו מיליוני הליטרים של דמים שפוכים לחינם".

אחתום בהערה, בשנת 2017, פרסמתי מאמר ובו הוכחתי, מתוך מכלול המקורות שבידינו, שהקרב האחרון בכפר עציון לא הסתיים בטבח! המגינים לחמו, ורובם הגדול נפלו בעמדות תוך כדי לחימה!