נשים בתפקידים שנחשבים "גבריים" הם עניין קשה לעיכול, בעיקר בישראל. גולדה מאיר שברה את תקרת הזכוכית כשהתמנתה לראשת ממשלת ישראל. לא היתה שניה לה בתפקיד, גם אחרי שציפי לבני ניסתה, במאמץ אדירים, לשחזר את ההיסטוריה הנשית.
בעולם העניין שגור יותר כשמדובר בנשיאות או ראשות ממשלה, ובעיקר באירופה. בריטניה זכתה לשלוש ראשות ממשלה, בדמותן של מרגרט תאצ'ר, תרזה מיי וליז טראס. בשוויץ כיהנו חמש נשיאות, בפינלנד ארבע מנהיגות, באיסלנד שלוש וגם דנמרק ושבדיה לא נותרות מאחור. איך אפשר לשכוח את ג'סינדה ארדרן, ראשת הממשלה הפורשת של ניו-זילנד וריקוד הניצחון עם בתה הקטנה לאחר שמיגרו את הקורונה במדינה. המנהיגות, בזמן כהונתן, נמצאות בין הגילאים 35 ל-55 כאשר מדובר במנהיגות פעילות ולא רק "סמליות" בעלות תפקיד נציגותי.
ערב הבחירות לרשויות המקומיות בישראל, מעניין לבחון את המצב בעולם. ראשת עריית פריז, אן הידלגו, מכהנת כבר תשע שנים בתפקידה (וזוכה לקיתונות של חוסר שביעות רצון). קדמו לה יוריקו קואיקה, מושלת טוקיו ביפן, אייבי טיילור, ראשת העיר השחורה הראשונה של סן אנטוניו, וגם נשים באינדונזיה, סרביה, ברצלונה ורומא.
בישראל מכהנות פחות מ-15 נשים כראשות עיר, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות. אבל עתה, נדמה שיש התעוררות בגזרת המועמדות לראשות העיריות בארץ. בבחירות המוניציפליות של 2018 רק 9 אחוז מהמועמדות היו נשים ורק 6 אחוזים נבחרו לתפקיד. עתה, ניכר שנשים חותרות לשוויון מגדרי בכל הקשור לראשות העיריות בישראל.
המצב הנוכחי לפני הבחירות הקרובות מציב את מרים פיירברג, ראשת עריית נתניה שמכהנת בתפקיד משנת 1998 יחד עם הדר לביא שרצה לבחירות בכפר סבא, ובל נשכח את תמונתה של הלן גרבר, מועמדת לראשת עיריית אשדוד, שהושחתה לאחרונה. במרוץ נמצאת גם ציפי ברנד, עיתונאית ויוצרת דוקומנטרית בעברה (שאף זכתה בפרס האמי), והודיעה כי תתמודד על תפקיד ראשת עיריית תל אביב אחרי שפוטרה בפעם השניה על ידי חולדאי מתפקידה האחרון כסגנית ראש העיר.
אתמול נודע כי אורנה ברביבאי תתפטר בקרוב מהכנסת ותהפוך למתמודדת השישית על ראשות עריית תל אביב מול רון חולדאי. ברביבאי היתה האלופה הראשונה בצה"ל ומאוחר יותר היתה יו"ר המגבית של ויצ"ו ומילאה תפקידים נוספים לפני שהצטרפה למפלגת "יש עתיד". אל המועמדות הללו (והלוואי שיהיו עוד הרבה אחרות), מצטרפת אישיות לא פוליטית, אלא כזאת שמגיעה מעולמות התוכן של ההיי-טק עם ממשקים לעולמות הכלכליים, הניהוליים ואסטרטגיים של אלה המוניציפליים.
דפנה רבינוביץ' מנכ"לית בחברות הייטק ותוכנה, מתמודדת לראשות המועצה בשוהם. רבינוביץ', מתכננת ערים בהשכלתה, יועצת לעיריות איתן עבדה בממשקים שונים, התנדבה 15 שנים ללא תמורה כחברת מועצה בשוהם. מאחר שהיא חתומה על מספר בלתי מבוטל של הישגים בתחומים הקשורים לחינוך, ביטחון, תעסוקה ותעשייה, רבינוביץ' מכירה את העשייה המוניציפלית על בוריה ויודעת היכן נמצאים התקציבים. כל אלה הופכים אותה למועמדת מעניינת עבור תושבי שוהם, בעיקר כשהיא מתכוונת להפוך את המועצה ליוניקורן ולטפל בנושאים דוגמת זיהום האוויר ובעיקר מחלת האסטמה, שהפכה אקוטית בשוהם בחודשים האחרונים, עתודות הקרקע לבנייה שאזלו, לאמץ תכניות פיילוט שהמדינה מציעה ולהוביל את מערך החינוך של המועצה.
כל הנזכרות לעיל הן נשים ראויות, פוליטיקאיות ששוחות משחים ארוכים יותר או פחות בבריכה המוניציפלית והפוליטית במקצועיות מפעימה. יש להן את האקס פקטור והן יכולות להיות ראשות עיר טובות בדיוק כמו, ולעתים אף יותר, מכל גבר שמתמודד מולן לתפקיד.
אבל עיר היא מטרופולין כלכלי, חברתי וקהילתי. חינוך הוא נקודת התורפה בכל אחת מערי ישראל. בכל שנה מפרסם משרד החינוך את ההצלחה בבחינות הבגרות בחתך של ערים, וראשי העיר והמועצות מתפארים בתוצאות המספקות. תחום החינוך הוא חותמת הצלחה (וכישלון) לעיר.
במקביל, ישראל היא מעצמת ההיי-טק. עיר שתהפוך לחממת היי-טק, תכניס תקציבים פנים וחוץ מוניציפליים. אם מתחשבים בכך שהאישה הישראלית הממוצעת משלבת יכולות מולטיטסקינג בין בית לעבודה ולעתים אף לקריירה, הבחירה באישה ששמה דגש על חינוך ודיגיטציה, תהפוך אותה לדמות שתצליח לנהל עיר בהצלחה מרובה.
