לאורך השנים היו לישראל כמה וכמה שרי חוץ בעלי מעמד מכובד דיו שהיה בו כדי להעצים את מעמדה של המדינה בזירה הבינלאומית. בכלל זה ניתן למנות את שמעון פרס, יגאל אלון, גולדה מאיר ועוד רבים. אחד מהם, שאף כונה "הדיפלומט מספר אחת של מדינת ישראל", אבא אבן, הבין את משקלו הפוטנציאלי של המשרד כאמצעי להשפעה על מדינות העולם, כדי שאלו ייטיבו עם ישראל בסוגיות כלכליות, ביטחוניות ועוד. הוא דאג, לפיכך, להציב את משרד החוץ במקום הראוי לו בפוליטיקה הישראלית.
הסכמות בין האוצר לארגון המורים: בוטלה השביתה המתוכננת בתיכונים
היועמ"שית עונה ללוין ותוקפת: "האיומים בפיטורים לא ירתיעו אותי"
אך על ציר הזמן חלה ירידה מתמשכת במעמד המשרד, שהפך לפלטפורמה אטרקטיבית לקידום עצמי, ולעתים רחוקות זוכה לכבוד הראוי לו בתהליך קבלת ההחלטות בישראל.
בשנים האחרונות מונו לתפקיד שר החוץ פוליטיקאים, שבינם לבין יחסי חוץ לא תמיד היה קשר ברור. גם כשמונו לתפקיד פוליטיקאים ראויים, הרי שהפיחות במעמדו והשפעתו של משרד החוץ על קבלת ההחלטות, והעובדה שתקציב המשרד הלך ופחת עם הזמן, גרמו לכך שהיצירתיות וחדוות השירות הפכו לקשות יותר ויותר ליישום בעבור הדיפלומטים המקצועיים המשרתים בו.
בשנים האחרונות השכר הזעום שמשולם לדיפלומטים, בעיקר עת הם חוזרים ארצה, בין שליחות אחת לאחרת, לא רק שאינו מכבד אף אדם מקצועי בשירות המדינה, אלא שקשה לדמיין שניתן לייצג מדינה בפני גורמים זרים כשכל העת סוגיית ההישרדות הכלכלית, לא פחות, מרחפת מעל ראשו של הדיפלומט.
דוח מבקר המדינה לשנת 2022 הגדיל לעשות והבליט את החוסר העצום בכוח אדם במשרד החוץ, על רקע המספר העולה דווקא של נציגויות מדינת ישראל במדינות השונות בעולם. זאת, בעוד שכרם של העובדים נותר כשהיה.
עם זאת, כמעט באופן מוחלט, ומהיכרותי האישית עם רבים מהדיפלומטים בשירות החוץ הישראלי, אני גאה לומר שעל פי רוב זכינו בדיפלומטים מקצועיים, חרוצים, חדורים באהבת הארץ וברצון לשרת ולהעניק לה ולאנשיה את המרב שהזירה הבינלאומית והיחסים עמה יכולים לאפשר.
אולם על רקע חילופי השלטון התכופים, לצד התקציב ההולך ומתדלדל של המשרד, התקשו שרי החוץ בזה אחר זה להילחם בזמן הקצר לכהונתם בתפקיד על מעמדו של המשרד ומעמדם ושכרם של עובדיו. יתרה מזאת, ולנוכח מורכבות הזירה הפנים־פוליטית במדינה והצורך המתמיד (האמיתי או המדומה) לרצות שותפים קואליציוניים, השתרש לו מנהג לנשל את משרד החוץ מנכסיו ותחומי אחריותו, בין שאלה הם היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, ובין שזו האחריות על ההסברה, נושא המאבק ב־BDS ועוד.
ועדיין, המגמות השליליות המתוארות לעיל לא הצליחו לרפות את ידיהם של הדיפלומטים, שעומדים כלוחמים בחזית המאבק בדה־לגיטימציה של ישראל כמעט בכל זירה העולה על הדעת בעולם.
זלזול ויהירות
הציבור הישראלי אינו מכיר דיו את העמידה האיתנה של לוחמי שירות החוץ אל מול כל האתגרים העומדים בפניהם, ונזכר בקיומו של המשרד ועובדיו בעיקר כשחלים אירועים טרגיים לישראלים בחו"ל ויש צורך לחלצם במהרה ולהשיבם הביתה.
שרי החוץ, לעומתם, זוכים דווקא ללא מעט תשומת לב מהתקשורת עקב פגישותיהם עם שועי עולם. חלקם הקטן מבין את אומנות הדיפלומטיה, הרגישות הכרוכה בכך והצורך למנף אותה לטובת קידום אינטרסים חיוניים הקשורים בחוסנה של מדינת ישראל.
כך למשל, חשיבות כינון היחסים עם סודן עולה בהרבה על היותה חלק מהסכמי אברהם. כמדינת עולם כושלת, שדרכה מרבות איראן ומדינות תומכות טרור נוספות להעביר ציוד שיעדו הסופי הוא ארגוני טרור, ישנה חשיבות רבה בכינון יחסים דיפלומטיים כלשהם עם סודן, שכן היחסים עשויים להעניק יתרונות משמעותיים במישור הגיאו־אסטרטגי. כמי שכלולה ברשימת ארה"ב של המדינות התומכות בטרור, המורכבויות והרגישויות ביחסים עם סודן רבות וסבוכות, וכל צעד שאינו שקול ומדויק עלול לחולל משבר דיפלומטי, שלא לומר ביטחוני, משמעותי ביותר.
בדומה לכך, ניתן להזכיר את חתירתה, ביתר שאת בשנה האחרונה, של מדינת ישראל לכונן יחסי חוץ עם מדינות אפריקה נוספות שעמן אין לה יחסים דיפלומטיים. בעוד סין ואיראן פועלות ביבשת כבר שנים במטרה לחזק את דריסת רגלן ובכך להגדיל את השפעתן על קבלת ההחלטות ביבשת, ישראל עשתה זאת לאורך שנים מאחורי הקלעים, תוך מינוף שורה ארוכה של אמצעים דיפלומטיים דוגמת קורסים בתחומים בעלי ערך מוסף בעבור אותן מדינות, סיוע הומניטרי ועוד.
ניסיון אגרסיבי לכונן יחסים דיפלומטיים גלויים, בתקופת זמן קצרה יחסית, עם שורה ארוכה של מדינות באפריקה (בין היתר גם לוב, אבל ממש לא רק) לא רק שאינו משרת את המטרה, אלא עושה בדיוק את ההפך.
למדינת ישראל יש הרבה מה למכור – נכסים טכנולוגיים, ידע וחדשנות, גישה מיוחדת לארה"ב (לפחות עד לאחרונה) ועוד. ההיכרות והניסיון שנצברו בקרב הדיפלומטים ואנשי המקצוע בתחום הם חסרי תחליף, והתעלמות מאותו מצבור ידע וניסיון, במטרה לייצר הישגים מהירים, שאינם בהכרח נשענים על בסיס יציב, מסכנת את מעמדה וביטחונה של ישראל.
זלזול מופגן ויהיר בהתערבות האמריקאית בנעשה בישראל, בלי שום קשר למי צודק, דוגמת התבטאויותיו האחרונות של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מהווה התגרות במשענת החשובה ביותר של המדינה במישור הביטחוני, גם 75 שנה לאחר הקמתה.
בעידן שבו אנו עדים לניסיונותיהן של סין, רוסיה ואיראן לייצר ברית נגדית לכוחה של ארה"ב בזירה הבינלאומית, קשה שלא להבין שלישראל אין מקום של כבוד בברית שכזו, וכי חרף העובדה שארה"ב אכן מגלה בשנים האחרונות חולשה במקרה הטוב ונוקטת מדיניות שגויה ובעייתית במקרה הפחות טוב אל מול שותפותיה במזרח התיכון – הרי שהיא עדיין ידידתה הטובה והחשובה ביותר של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית.
ייתכן שהיהירות משרתת את הפוליטיקאים בזירה הפוליטית ולטווח קצר, מתוך איזו תפיסה של הפגנת כוח והיעדר "התרפסות", אך היא בפירוש גול עצמי בכל הקשור בעולם האמיתי – זה שמחוץ לפוליטיקה הפנימית.
הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי המיתולוגי בתקופת נשיאותם של ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, אמר בזמנו כי לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים. אבא אבן תרם אף הוא ציטוט לפנתיאון כשאמר "מדינות נוהגות בתבונה רק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות".
ואולם אני תקווה שמקבלי ההחלטות בישראל ישכילו להבין שבתקופה רגישה כל כך, עת מצד אחד המדינה מאוימת מאוד במישור הביטחוני, מבפנים ומבחוץ, ומצד שני ההזדמנויות לכינון יחסי נורמליזציה עם מדינות רבות באזור פשוט חסרות תקדים, כל טעות במדיניות החוץ תגרור השלכות הרסניות שייקח זמן רב לתקן, אם בכלל.
הכותבת היא ח"כית ודיפלומטית לשעבר, מומחית לענייני מדיניות חוץ והזירה הערבית
[email protected]