בהופעה בברלין לרגל פתיחת ימי התרבות היהודיים, תקף אביב גפן בחריפות קולגות שלא משמיעים את קולם ביחס למהפכה המשפטית. "אני רוצה לבוז לאומנים שהם גם חברים שלי, ובשיחות טלפון חושבים בדיוק כמו רוב העם בישראל. הם לא נוקטים שום עמדה, מעדיפים להרוויח יותר כסף ויותר קהל – אבל להפסיד את ישראל".
האם אנו יכולים להאשים את האומנים שבוחרים למלא את פיהם מים? שנים אנחנו דורשים מהם לשתוק, ומי שהעז מימין ומשמאל, סופג השמצות, עלבונות, הסתה ואיומים. כולם חוטפים, לכולם מתהפכת חרב מעל הראש.
הנה כמה דוגמאות. בעקבות החלטת אמ"י להעניק לאריאל זילבר פרס מפעל חיים, כתבה אחינועם ניני שהיא פורשת מהארגון.
הנשיא לשעבר ראובן ריבלין ביטל את הופעתו של הזמר עמיר בניון בעקבות פרסום שירו "אחמד אוהב ישראל".
לאחר שמירי מסיקה העלתה פוסט שבו גינתה את בנו של ראש הממשלה יאיר נתניהו, הלה קרא לכל ימני וימנית להחרים את הזמרת.
חדשות 12 חשפו את הדרישה להדיח את יו"ר "יד ושם" רק משום שהזמין את הזמרת קרן פלס להופיע בטקס יום הזיכרון במוסד, לאחר שבמועד מוקדם יותר שרה את ההמנון בעצרת של מתנגדי המהפכה המשפטית.
בואו נודה, אנחנו אחים עם תנאים, בישראל הבוערת שולטת שנאת חינם. בעוד תרבות הביטול בארה"ב מתקיימת כאשר מתבצעות עוולות כמו אונס והטרדה מינית, כאן עמדה פוליטית מספיקה כדי להשתלח, לכתוש אומן עד דק, עד כדי ביטול קמפיינים והופעות.
הקיטוב מנצח רגע של נחמה שהעניק לנו שיר שעד לפני רגע ניגנו ברדיו בריפיט. אנחנו לא מצליחים להתגבר על תחושת הקבס מאומן שמחזיק בדעה הפוכה משלנו.
כן, רוב האומנים מפחדים. הם מבינים היטב שבישראל לא כדאי להרגיז את הקהל. המחיר גבוה, ואנחנו, מסתבר, מעדיפים שאת קולם ישמיעו רק בתוך השירים. מן הראוי שאומנים ישמיעו את דעתם ללא מורא ופחד, אבל זה כנראה יקרה רק כשנדע להבדיל בין אומנות לפוליטיקה, אבל עוד חזון למועד.
הכותבת היא שדרנית רדיו, מנחת טלוויזיה ומשוררת