שר החינוך מבקש להדיח את דני דיין, יו"ר "יד ושם", מתפקידו ומכהונתו. האופוזיציה גועשת ומחאת קפלן מוסיפה עוד שמן למדורת ההתנגדות לממשלה המכהנת. השאלה היא: האם האופוזיציה והמפגינים אינם חוטאים קשות ליציבות הדמוקרטיה הקלאסית ולאידיאלים שלה, בהתנגדותם העיקשת למינויים ו\או לפיטורים פוליטיים במנהל הציבורי?
פרשת יד ושם: יש מינוי פוליטי ויש מינוי פוליטי | דעה
סערת "יד ושם": שר החינוך הורס את מה שתפקידו לטפח | שלמה שמיר
איננו יכולים לדעת מה יהיה בסופו של יום עם קייס הפיטורים של דני דיין, כמו גם עם פרשת ההדחה של יו"ר רשות החברות הממשלתיות, כיוון שמן הסתם בית המשפט יתערב בזה בכל העוצמה (ולדעת מומחים וסוציולוגים רבים תהא זאת התערבות מיותרת ומקשה), אולם תועלת אחת חשובה ועוצמתית עשויה לצאת מאלו: חשיבה מחודשת ומאתגרת על סוגיית המינויים והפיטורים הפוליטיים במערכת השלטונית הישראלית.
שאלת כשרות הפוליטיזציה של המנהל הציבורי ותרומתה לתקינות ולהעצמת הדמוקרטיה אינה אקדמית בלבד, אלא פרקטית - ולא רק בישראל, אלא כך כמעט בכל הדמוקרטיות המערביות. פוליטיקאים רבים שילמו על כך מחיר כבד, גם משפטית, גם פוליטית וגם מוסרית. הדוגמה הבולטת היא פרשת המינויים הפוליטיים של השר צחי הנגבי במשרד לאיכות הסביבה. אולם מאמר זה מבקש לתרום ערך מוסף לדיון המתמשך הזה ולהציע למתנגדים ולמוחים שלא לשפוך את הדמוקרטיה עם לוחמת הג'יהאד בשחיתות שלטונית.
נקדים ונאמר: מינויים ופיטורים פוליטיים הם עוגן יציבות מרכזי בדמוקרטיה המקובלת, ויש בהם היגיון פוליטי, חברתי, כלכלי, מוסרי, ציבורי ובירוקרטי. גם בארה"ב, על שיטת השלל שלה, וגם באירופה עם גישת הסיביל סרבנט שלה. הפוליטיקאים ההגונים יודעים זאת, ועובדה היא שיצרו מנגנונים לעקיפת הקושי המוסרי של המינויים הפוליטיים. הדוגמה הבולטת היא ההיתר שניתן לראש הממשלה ושר החוץ למנות כ־11 שגרירים פוליטיים. ואין מדובר רק במינויים, אלא גם בפיטוריהם של 11 שגרירים מכהנים לטובת 11 שגרירים מקורבים אחרים. האירוע האחרון הבולט היה בפיטוריו של דרור אידר מכהונת השגריר ברומא על ידי יאיר לפיד.
מינויים ופיטורים פוליטיים, ואין זה חשוב מאיזה צד הם נעשים, הם מרכיב מרכזי ביציבות משטרית, כיוון שהם מתבססים על עקרון הדמוקרטיה המשתתפת של ההמונים, ולא על דמוקרטיה אליטיסטית של מקורבים נפוטיסטיים. הרעיון שלכל אחד יש סיכוי לשבת ליד שולחן קבלת ההחלטות במנהל הציבורי מתעל את הכעסים וההתנגדויות של ההמון ממחאות רחוב לעבר השתתפות והעצמת המשחק הפוליטי הדמוקרטי.
במילים אחרות: הוא משחרר קיטור אצל אלו שלא נולדו נסיכים פוליטיים וגורם להם לעבור מאפיק של עימות לאפיק של שותפות. על כן, צודקים חסידי המינויים הפוליטיים שמתנגדים חריפות לתופעה של פסולי כהונה, עקב "זיקה פוליטית" לשר הממונה.
תופעת פסילת המינויים הפוליטיים, וכפועל יוצא של הפיטורים הפוליטיים, אינה מונעת מינויים פוליטיים, אלא מניחה אותם באדרת צלופן שמתחתה ישנם רק עשירים ומקורבים. כך למשל מתרחש עם נבחרת הדירקטורים. הוגי הרעיון הקלוקל הזה, יאיר לפיד ואורי יוגב, חיפשו דרך למנוע מינויים של ממשלת הליכוד, אבל במקום זאת הם יצרו מנגנון משיחי של מינויים מעוות שעיקרו הוא מינוי חברים כדירקטורים - ובלבד שיהיו מאזור חיוג 03 ובוגרי כיתות הגן והתיכון של השרים הממנים.
נגזרת מכל אלו היא שפיטוריו של דני דיין, בעצמו מינוי פוליטי מובהק, הם נכונים מוסרית, פוליטית ומנהלית, והעובדה שדיין מגייס את כל משרד החוץ האמריקאי כדי למנוע את פיטוריו היא די בעייתית, שלא לומר אסורה מוסרית. לא ניתן לדעת בוודאות מהם הנימוקים לפיטוריה של יו"ר רשות החברות הממשלתיות, אבל גם כאן אין נימוק הגיוני דמוקרטי לקינה של האופוזיציה ולמחאת קפלן.
לסיכום, מינויים ופיטורים פוליטיים אינם ניתנים רק לממשלות ימין, אלא גם לממשלות שמאל וטוב שכך. המשוואה הזאת רק משחררת את הסוגיה מגזרת המוסריות לגזרת הפרקטיות.
הכותב הוא מומחה לסוציולוגיה פוליטית