ההכרעה התרבותית והדתית לקבוע תאריך מסוים שהוא "ראש השנה" היא מהמשמעותיות ביותר בחייו של אדם ובחייה של אומה. ניתן היה לחיות בתפיסת זמן קווית, שאין בה נקודה מסוימת שמוגדרת כ"ראש", ולא מציינים שום דבר מיוחד בה. אולם כמעט בכל התרבויות נקבע מועד כזה, ומשום כך ניתן גם להשוות בין הנעשה ביום זה בכל אחת מהתרבויות.
מתכוננים לשולחן החג: קבלו כמה מנות שלא חשבתם עליהן
הטיפים שיחסכו לכם קלוריות בארוחת החג| מאיה רוזמן
ראש השנה הנחגג בראשון בינואר מתאפיין בנשיקה בחצות, במסיבות עד אור הבוקר, ובברכות ואיחולים; ראש השנה בעולם היהודי שלנו מתאפיין בהזדמנות שיש בו, בשמחה מחד גיסא, ובאחריות לעתיד מאידך גיסא. השמחה היא על מה שיש. התחושה הכפולה הזו מתוארת כהדרכה רוחנית ביום זה: "וגילו ברעדה". אנו שמחים בראש השנה, ומבחינה הלכתית הוא יום טוב. אנו שמחים על מה שיש, אוספים את מה שהושג, מסכמים את הסיכומים השונים, בוחנים גם את מה שטוב היה לבער מעולמנו, ומציינים את היום הזה בסימנים ובברכות.
מאידך גיסא, יש בו גם רעדה כלפי העתיד. למדנו על בשרנו כי לא כל מה שאנו סוברים שהוא טוב – אכן הוא כזה, ושפעמים רבות ציפינו לדבר מה שיתרחש – והתרחש ההפך הגמור, לרעה. לא זו בלבד, אלא שהוא יום שמטיל אחריות, ומעניק הזדמנות. אילו הזמן היה נתפס כקו אחד ישר - הוא לא היה מבטא את האפשרויות שיש בו. עתה, משנקבע יום מסוים שבו יש התחלות חדשות – גם אנחנו זוכים להזדמנות לשנות כיוון, ולהזיז את הספינה הכבדה של עצמנו מהמסלול הבעייתי שלה אל מסלול אחר, שמסוגל להביא אותנו למקומות טובים יותר.
זה נכון במישור האישי, וזה נכון במישור הלאומי. במישור האישי, נפתחת אפשרות לחדש את החלומות שלנו ואת הציפיות שלנו מעצמנו, ולפעול בדרך אחרת כדי לממש אותם. היום המיוחד הזה נשמע כעין קריאה, המועצמת בתקיעת השופר (שהשנה תהיה רק ביום ראשון), לזעזע את שגרת חיינו במובן החיובי של הזעזוע, להסכים לעבור טלטלה פנימית, להיגאל מהרגלים משעבדים, ולחיות חיים הקרובים יותר לבחירה החופשית שלנו, ולטוב המתאפשר מכוחה.
במישור הלאומי – אנו זקוקים ליום זה השנה מאוד־מאוד. חלק גדול מאיתנו חש שנכנסנו לוורטיגו, שאין לנו עניין בו. ממחלוקת מבורכת על סדרי שלטון, ומהצורך לשנות דברים לאור תוצאות הבחירות – מצאנו את עצמנו, באחריותנו, על סף תהום. לא זו בלבד שברית הייעוד שלנו נתונה בשבר עמוק, דומה שגם ברית הגורל שלנו מתערערת. הדינמיקה המחנאית, השפה הקיצונית והאלימה, שלילת הלגיטימיות של מי שאינו חושב כמונו, המחיר הכבד ההולך ונגלה לנגד עינינו בתחומים הבסיסיים של הקיום הלאומי – נתפסים בעיני רבים כטיטאניק הלאומי שאנו מצויים בו עתה.
התיקון ההדדי פינה את מקומו לשיח של הטלת אחריות, הטחת האשמות ועלבונות קשים ביותר, וחוסר אמון עמוק בין הצדדים. הוא מחלחל לא רק לסוגיות העומדות במחלוקת, כי אם לכל תחומי החיים, ומונחים כמו החרמות, תביעות משפטיות, הדרות והשתקות, כינויי גנאי חריפים והאשמות בנאציזם ובגידות הופכים להיות נפוצים ביותר בשיח הציבורי.
אבל, לפנינו הזדמנות. הברכות "שתהיה שנה טובה", "לשנה טובה תיכתב ותיחתם", ו"שתהיה שנה מתוקה" – יכולות להיות גם הוראות ביצוע לעצמנו. אפשר להכריע כי מחדשים את האמון, אט־אט, לאור ההתחדשות המזומנת לנו; אפשר להחליט כי בשעה שביטויים לא ראויים נאמרים – המאבק נגדם יהיה דווקא מאותו צד פוליטי שממנו נאמרו, ולא להסכים לקיומם; אפשר להחליט כי שבים לכללים האתיים של ניהול מחלוקת פנימית, ודווקא על ידי כך היא תוכל להיות נוקבת יותר מבחינה עניינית, והרסנית פחות במשמעותה החברתית; ניתן לקבל על עצמנו להיות אמיצים ובני חורין, ולא שבויים בפחדים ובקיצוניות, וכדומה. שערי התודעה המתחדשת נפתחים, ועתה לא נותר לנו אלא להכריע כי נכנסים בהם, ופותחים לכולנו שנה טובה ומבורכת.