שלום משה,
כמדי הימים שבין יום הכיפורים ובין שמחת תורה אני נוהג לשתף אותך במתרחש במדינה שעל הגנתה נלחמת ונפלת בקרב. ישראל של היום שסועה וקרועה מבפנים. הקשב ההדדי ירד לאפס, הוויכוח הפוליטי הדרדר למחוזות נוראיים והסגנון קשה לעיכול.
צה"ל תקף עמדות חמאס פעמיים תוך שעה; הפלגים הפלסטינים באיום על ישראל
נתניהו יצא לנבצרות? בכיר בליכוד ל"מעריב": התרחיש שעלול לקרות אחרי הדיון בבג"ץ
לפתע פתאום חצי עם (בעיקר זה השייך לכוחות הלוחמים) הפך לבוגדים ואילו חציו השני של עמנו הפך לפרימיטיביים חסרי הבנה. הכל בהבל יד של מקלדת. אפילו תפילת יום הכיפורים הפכה לזירת התגוששות.
אין מי שמוכן קצת לוותר. הניצחון בעימות הפנימי הפך לחזות הכל. לא נוותר עד שלא ננצח. תוך כדי המאבק חסר המעצורים יש מי שכרגיל מגלגלים עיניים לשמיים ותוך כדי תקיעת אצבע בעין מלהגים על אחדות וקשר אחים.
שנינו זוכרים ימים אחרים. ימים של הכלה, ימים של חייה ותן לחיות. ימים של כבוד הדדי. אני נזכר שבטנק שבו לחמתי ושבו נהרג אילן קיטאי ניהלנו לא פעם ויכוח על דמותה של ישראל. היה אצלנו טען־קשר תומך הפנתרים השחורים והיה מט”ק קיבוצניק. זה לא הפך בסערת הוויכוח בקשר פנים לפריבילג ורעהו לא הפך לעילג “סתום”. הוויכוח האמיתי התנהל בכבוד הדדי ובשנייה שירו עלינו, כל הצוות - האשכנזים והמזרחים, לחמו בהרמוניה וברעות יוצאת דופן. כי ככה צריך להיות.
עשרות שנים חלפו וכולנו, כל אותו צוות ואחותו של החלל, נפגשנו ונשארנו חברים, ממש אחים. לא רק בדיבור אלא גם במעשה. רק לאחרונה סייעה אחות החלל הקיבוצניק מנווה ים לטען מטירת הכרמל לקבל תרופה מצילת חיים.
מדינת ישראל עסוקה מזה תשעה חודשים ב”טרלול” שבמרכזו יוזמה לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים כך שניתן יהיה למנות שופטים “מטעם”. סביב השיגעון הזה מתקיים העימות הקורע את החברה הישראלית, כאילו איראן לא מתקרבת ליכולת גרעינית, כאילו איננו חווים פיגועי טרור רצחניים, ולהבדיל כאילו יוקר המחיה כאן לא מנצח כמעט כל מדינה אחרת בעולם.
דווקא בימים שבהם אנו מציינים 50 שנה לאותה מלחמה ארורה שגבתה קורבנות כה רבים הגיע הזמן לפסק זמן בטירוף. אז לא תהיה רפורמה משפטית שאולי מאוד נחוצה, אבל נישאר ביחד. כי רק הביחד הציל אותנו לפני 50 שנה.
משה מילדינר לחם בחטיבה 600 גדוד 407 ונפל בקרב להרחבת מסדרון הצליחה