משפחתי ואני הקרבנו את הנעלה שבקורבנות כדי לחיות במדינה היהודית והחופשית היחידה בעולם, מקום שם אפשר לקיים את היהדות בגלוי ובלי פחד. והינה עתה, ברחובות תל-אביב, מתמודדים יהודים עם תרבות של הפחדה וכפייה.
הרב יונתן זקס תיאר את האנטי-יהודיות כנגיף השורד לאורך ההיסטוריה באמצעות מוטציה. המוקד של שנאת היהודים, התירוץ לה, מתחלף על פי רוח הזמן. בימי בית שני, שונאי היהדות התמקדו בדת. זה נמשך כאשר היהודים תוארו בפי הנוצרים כרוצחי האל. בימי הביניים נשרפו כרכי התלמוד בטענה שזו האידאולוגיה של היהודים – ועל אותו בסיס הועלו על המוקד גם יהודים חיים. בהמשך עבר המוקד מהאמונה אל הגזע: את הגזע היהודי, פסקה האנטישמיות הגזענית, יש לחסל. משיצאה הגזענות מהאופנה, צץ עניין הלאום: שנאת היהודים מתועלת כביכול אל מדינת היהודים, ואליה מוצמדים אישומים כוזבים כגון נקיטת אפרטהייד. איש אינו מבטיח לנו שזו תהיה המוטציה האחרונה.
על כך הייתי מוסיף ואומר שרבות מאותן מוטציות נוסו בידי יהודים עוד לפני שהגיעו לעולם הלא-יהודי. ספרי השליחים נכתבו בידי יהודים. רבנו יונה שרף את ספרי הרמב"ם לפני שצרפתים נוצרים התחילו לשרוף כרכי תלמוד בפריז. יהודים "מודרניים" בפרנקפורט ביקשו מראש העיר לאסור על קיום פולחן יהודי אורתודוקסי כשישים שנה לפני שהגרמנים החלו להעלות יהודים על קרונות בקר.
כיום אנו חוזים במוטציה חדשה של הרגש האנטי-יהודי, ששוב מחדשים אותה דווקא יהודים – והפעם, בישראל. זו מוטציה ערמומית ומסוכנת, והיא מהפֶּכת את האמת בדרך מתוחכמת במיוחד. אני מרגיש חובה לדבר עליה בפומבי מפני שכמו המוטציות הקודמות היא עלולה להיות קטלנית כלפי אנשים חפים, ואף לסכן את ביטחונה של ישראל.
המוטציה הזאת מעוותת את זכויות האדם ואת האוטונומיה של הפרט – ואת העיוות הזה מציגה כערך. תנועה זו, תשליל מתוחכם של התנועה לזכויות האדם, טוענת שלאנשים צריך להיות חופש מ-: חופש מחשיפה לדת, חופש מ-חשיפה לדבריהם של אנשים שחושבים אחרת, וחופש משלטונה של ממשלה שנבחרה ברוב דמוקרטי.
מן החינוך ההומני המסורתי שקיבלתי, ומהשנים שזכיתי לעבוד עם פעילי זכויות אדם, למדתי כי זכויות האדם הן כיבוד זכויותיהם של אחרים, לא התבצרות בהגנה על זכויותיי שלי בלבד. למדתי כי זכויות האדם עניינן החופש ל-: החופש לקיים את מצוות דתו של אדם, החופש לומר מה שאדם חושב (כל עוד אינו מסית לאלימות), והחופש לבחור ממשלה בצורה דמוקרטית.
המגמה החדשה הופכת את זכויות האדם לכלי שרת לקידום אידאולוגיה אחרת, ובכך היא מנסה לתפוס שליטה מוחלטת בחיי הכלל והפרט – מעשה המנוגד תכלית ניגוד לגישה היהודית הדוגלת, כפי שאראה עתה, באוטונומיה של הפרט.
היהדות מטילה על כל יחיד את החובה ללמוד תורה ומוסר כדי שיוכל להחליט בחופשיות מה טוב ומה רע. היא דוגלת בחשיבה עצמאית ובפעולה עצמאית, המתבססות על הבנה מושכלת של ערכים מסורתיים. זו גישה בת אלפי שנים, העוברת כל העת "ביקורת עמיתים" של לימוד וחקירה, מחלוקת ובירור. מתוך כך, היא מערכת המוסר הטובה ביותר הזמינה לנו כיום על כדור הארץ; ואכן, מיליארדי אנשים על הכדור הזה מכבדים אותה.
אפשר שאלוהים רצה בהפרטה זו של ההכרעה המוסרית, כלומר ביכולתו של כל יחיד לשקול ולהכריע בין טוב לרע, בדיוק בשביל רגעים כמו זה הנוכחי: כאשר מנהיגים כריזמטיים מנופפים בטיעונים מחוכמים אך מעוותים כדי לשכנע אותנו שזכויות הפרט הן זכותם הפרטית. על אלה כבר אמר הנביא ישעיהו (ה, כ): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".
זה הזמן לעמוד נגד האומרים כי זכותם שלא לחזות באחרים מתפללים בפומבי על פי המסורת היהודית. שכן זהו רק קצה של קרחון, והיהדות היא, כרגיל, רק היעד הראשון של המתקפה.
לכן אתפלל בכיכר דיזנגוף היום, יום חמישי, בתשע בבוקר, על אפם ועל חמתם של ראש עיריית תל-אביב ושל בית המשפט העליון. אני קורא לכל היהודים שהאמת והאוטונומיה חשובות להם לבוא לתל-אביב בשבועות ובחודשים הקרובים ולהתפלל בפומבי – עם או בלי מחיצות, חזנים, ישיבה מעורבת, רבניות, ישיבה נפרדת, מגבעות שחורות, קשתות ורודות, אפים אדומים, מה שתרצו. חופש הדת הוא גם חופש לדת והוא חל על כולם. התקפה על חופש הדת שלנו היא תחילת הסוף של זכויות האדם שלנו.
התורה יוצרת את מרב החופש למרב האנשים, וזה סוד תפוצתה והשפעתה העצומות ברחבי תבל ולאורך אלפי שנים. למען עתידה של המדינה החופשית והיהודית שלנו, ולמען עתיד ילדינו ונכדינו בשנים הבאות, הבה נניף את הנס היהודי והחופשי הזה.