בערב יום שישי שעבר ההנחה של רוב תושבי ישראל הייתה שאם ייקלעו לסכנת חיים ויקראו לעזרה תוך ציון מקום הימצאם, כוחות הביטחון או המשטרה יגיעו אליהם תוך דקות. מישהו יהיה שם איתם ברגעי האימה והפחד והם לא יופקרו לגורלם ללא מענה. זו האמנה החברתית הישראלית וזה גם המיתוס, הנשען על מאות מעשי חילוץ הרואיים במהלך 75 שנות קיומנו. בתוך גבולות ישראל ומחוצה לה. הם כללו נקיטת פעולה מיידית של חילוץ אזרחים שנקלעו לאזורי אסונות טבע, שנחטפו, דוגמת מבצע אנטבה, או שאפילו סיכנו את עצמם ברשלנות ונקלעו לסכנת חיים.
"יש לנו חוב לאנשים שנחטפו": המאמצים להחזרת השבויים ברקע הכניסה לעזה
בצל הנזק והזוועות בקיבוץ: המפעל הגדול בבארי נפתח מחדש
האתוס כה מושרש, שאור ליום שבת, אלפי התושבים שיצרו קשר באופן ישיר או עקיף, דרך קרוביהם, עם כוחות הביטחון, לדווח על סכנת חיים מיידית, היו בטוחים שסיוע בדרך, ועוד דקות ספורות ישמעו את הקריאה “אנחנו כאן!”.
היקף האירועים והזירות בהן נדרש סיוע לא אפשר להגיע מיידית לתושבים ששיוועו לעזרה. לא תוך דקות וגם לא תוך שעות. בשעות גורליות אלו הופרה האמנה הקדושה. לא רק מול הקורבנות ומשפחותיהם, אלא מול כולנו. כולנו הפסקנו להאמין במיתוס הסיוע המיידי. ברגע אחד הכל קרס.
האמנה החברתית לביטחון האישי הגנה לא רק על חיינו. האמנה הישראלית ייחודית. אין מדינה בעולם שטיפחה את אתוס הסיוע המיידי בעת אירועים מסכני חיים כמו ישראל. האתוס אפשר לנו לקחת סיכונים, הן ברמה הלאומית והן באישית. רק מי שמרגיש בטוח לחלוטין שיש מדינה שלמה מאחוריו, מוכן לבדוק גבולות. הרבה מהיצירתיות, החדשנות והצמיחה הכלכלית של ישראל נתרמו מתחושת הביטחון שלנו. במונחים של פירמידת הצרכים של מאסלו, תחושת הביטחון היא ביסוד היכולת שלנו להמשיך ולקדם מטרות אחרות.
בימים האחרונים אנחנו נחשפים לסיפורי גבורה ויוזמה אישית של מי שהצליחו להציל בני משפחה - וגם זרים - כאשר הסיוע בושש לבוא. סיפורים אלה מעוררי השראה, אך הם מחזקים בציבור את התפיסה שאין על מי לסמוך, בבחינת פתגם חז”ל “אם אין אני לי מי לי?”. זהו הלך רוח מסוכן, הן לחברה האזרחית והן לפרט. הסתמכות אישית היא נדבך חשוב בביטחון העצמי, אך יותר מדי ממנה עלול לפרום את המרקם החברתי של ערבות הדדית ועשייה משותפת.
אנחנו חייבים כעת לשקם את אתוס הביטחון האישי. זוהי חובתה של ממשלת ישראל, והיא לא יכולה להתנער ממנה או להשאיר את שיקום האמנה רק ליוזמות אזרחיות. יש לפעול במעשים ולא בדיבורים על מנת להבטיח שכל תושבי ישראל יאמינו שוב שכשהם זועקים “הצילו” מישהו מגיע מיד.
אמרת הלל הזקן ממשיכה בשתי תיבות נוספות, פחות מוכרות: “כשאני לעצמי מה אני? ואם לא עכשיו אימתי?”.
הכותבת היא מרצה באוניברסיטת רייכמן