פרדוקס ענק מונח בבסיס האסטרטגיה הישראלית במלחמה. ישראל מסגרה את עצמה כבר ביממה הראשונה של מתקפת הפתע מעזה על היעד של רצועת עזה. זה ברור ומובן - משם באה הרעה. חמאס הוא הרוצח, התוקפן, מחולל האירוע ומכאן שההתמקדות בו נועדה לא רק לפרק מהיסוד את קיומו כדי לוודא את ביטחון המדינה אלא גם כדי לספק את רגש הנקם. אין בזה שום פסול. נקמה היא עניין לגיטימי בנסיבות של אירועי קיצון מהסוג שחוותה ישראל ב־7 באוקטובר 2023.
ישראל הצהירה כי פניה אינם לזירת לחימה נוספת בצפון מול חיזבאללה והיא עושה כל שביכולתה כדי לבנות “קיר ברזל”, צבאי ומדיני, שירתיע את חיזבאללה או גורמים אחרים מלפתוח נגדה בחזית שנייה. הרושם הוא כי האמריקאים שותפים למהלך. שתי נושאות המטוסים, הביקורים התכופים של שר החוץ האמריקאי וזה הקרוב של הנשיא ביידן בישראל, הם חלק מיצירת הרתעה מפני ניסיונות של גורמים כאלה ואחרים להפוך את האירוע לאירוע רב־זירתי.
בפועל, האירוע הוא כבר כזה מיומו הראשון. טרם ברורה מידת המעורבות האיראנית או אפילו הרוסית במתקפת הפתע של חמאס, אבל אין ספק כי המתקפה הזו עולה בקנה אחד עם המאמץ של טהרן וסוכני המשנה שלה לפרק את “השלום הכלכלי” ומסגרת הסכמי אברהם, ובייחוד להתנקש במהלך הנורמליזציה עם סעודיה שהיה קרוב מאוד לסגירה סופית. משכך, המלחמה הנוכחית היא מלחמה על דמותו העתידית של המזרח התיכון כי ברור שללא הכרעה ותוצאה חד־משמעית לטובת ישראל, תקרוס מסגרת הסכמי אברהם ואיראן תממש את ייעודה כהגמון אזורי, גם בלי פצצה גרעינית אחת.
לכן, הכחדת חמאס לבדה אינה יכולה להבטיח את הצלת המזרח התיכון מאיום ההגמוניה האיראנית. נתניהו התבטא בשלבים הראשונים של המלחמה לגבי הצורך בשידוד מערכות כולל במזרח התיכון. מעין Restart אסטרטגי. יש לשער כי הוא כיוון למהלך שימוטט לא רק את חמאס אלא את כל התכלית האסטרטגית האיראנית. בימים האחרונים, האמירות על סדר אזורי חדש התפוגגו ונשארנו עם הרבה רצועת עזה ועוד יותר מזה - דיבורים על חמאס.
לכך יש משמעות מרחיקת לכת ובמרכזה עומדת ההבנה כי גם בהינתן שהמהלך הקרקעי לא יוביל לפתיחת חזית שנייה וגם אם יסתיים במהרה במיטוט שלטון חמאס, הרי שהמלחמה לא תסתיים בפועל. היא תהפוך למלחמת התשה, כרונית ורצופה נגד ישראל באמצעות שאר “הפרוקסים” (בני חסות) של איראן.
במילים אחרות, אזרחי ישראל יעמדו ביום שאחרי הקרסת המערך הלוחם של חמאס במצב מלחמתי ארוך טווח נוסח אוקראינה, שבו מצד אחד ישראל תיאבק ברצועה על טיהורה מטרור, ומצד שני הזירה הצפונית ואולי זירות נוספות (בחו”ל?) יהפכו לחזיתות בוערות מתמשכות. מכאן נגזרות שתי מסקנות עיקריות: הראשונה - שסופה של המלחמה (המקומית) בעזה אינו מבטיח בהכרח סוף למלחמה האמיתית שמתחוללת כאן ויש לזו משמעות אזורית ואף גלובלית; השנייה היא שאם ישראל חפצה להכריע את המלחמה האזורית, ייתכן שהיא צריכה לזהות מחדש את נקודת התורפה של המערכת היריבה הפועלת נגדה ולפרק אותה כדי למוטט את שאר חלקיה כמו אבני דומינו.
במסגרת זו, ייתכן כי נקודת התורפה אינה עזה, כי אם דווקא החזית הצפונית, ומהלך לפירוק חיזבאללה במשולב עם מיטוט משטר אסד והכנסת סוריה למערבולת מחודשת של מלחמת אזרחים שתשלול מהאיראנים את שדה הנוחות שלהם בסוריה, הוא הדבר הנכון לעשותו בהקשר הנוכחי. עזה יכולה להמתין. המצור עליה יימשך, גם ההתקפות האוויריות. רוצחי חמאס ימשיכו להתחבא במחילות. ובהמשך יגיע גם יומה. אבל אם מרכז הכובד של המערכת הפועלת נגדנו לא יטופל ויפורק, ישראל תהפוך ל”אוקראינה 2” שכבר נמצאת במלחמה זה למעלה משנה וחצי.
הכותב הוא מזרחן, חוקר ומרצה בנושא הסכסוך היהודי־ערבי