החודש האחרון הביא את כולנו לידי חשבון נפש לא מעט קונספציות קרסו, תפישות עולם התחדדו אצל אחדים, ואצל אחרים השתנו כמעט מקצה לקצה. אחת הקונספציות שנאלץ להתמודד איתה בקרוב מאוד אם לא לאלתר היא מרקם החיים העדין שלנו כאן לצד ערביי ישראל.
נדרשתי להתמודד עם סוגית הדו קיום בעצמי, בעקבות אירוע שקרה באחת המסגרות של הילדים שלי – פועלים ערביים שבאמתחתם כלי עבודה שיכולים גם לשמש כנשק קר הגיעו לעבוד בחצר הגן של בני, שעה שיום הלימודים החל. פנינו לעירייה וביקשנו שפועלים לא ייכנסו לגן בשעות היום. שאלנו בתמימותנו את נציגת העירייה מה היה קורה לו הייתה אזעקה - האם הפועלים היו נכנסים למרחב המוגן עם ילדנו? התשובה שקיבלנו הייתה חדה וברורה: מאחר שפועל יהודי היה מתקבל במרחב המוגן אין סיבה שפועל ערבי יסורב, גם אם אנחנו בימי מלחמה. במאמר מוסגר אציין שהעירייה טיפלה בליקויים הביטחוניים שעלו בעקבות כניסת הפועלים לגן לשביעות רצוננו.
עם זאת, התעוררו הרבה קושיות באשר לחיים שלנו כאן לאור אירועי השביעי לאוקטובר. מה גובר - הזכות של הילדים להרגיש בטוחים במקום בו הם נמצאים מחצית משעות הערות שלהם (ילדים סופגים יותר ממה שאנחנו חושבים גם אם אנחנו מגוננים עליהם), או שמירה על זכויות מיעוטים? בישראל הקודמת התשובה הייתה ברורה. הרי השופט חשין אמר בעצמו על אביר זכויות הפרט, אהרון ברק, שהוא היה מוכן שיתפוצצו 30 -40 בני אדם העיקר לשמור על זכויות אדם. עם זאת, בישראל של היום כנראה שהמציאות קצת אחרת.
נראה שכבר חלף מספיק זמן מאירועי השביעי לאוקטובר ואפשר להגיד בכנות שמשהו נסדק בתחושה של רבים מאיתנו מול ערביי ישראל. במשך עשרות שנים עבדנו כדי שתהיה כאן חברה שבה למיעוט הערבי שוויון זכויות. הם קודמו באוניברסיטאות באמצעות אפליה מתקנת על חשבון אחרים עם נתונים טובים יותר - והם בתמורה קיימו הפגנות והניפו דגלי פלסטין על מדשאות הקמפוסים. הם קודמו מקצועית במוסדות המדינה: בפרקליטות, בבתי המשפט ובמשרדי הממשלה על מנת שיהיה ייצוג שתואם את היחס שלהם באוכלוסייה - וראינו איך בחודש האחרון ששופטים ערבים מקלים עם חשודים בעברות הסתה, כמו במקרה של השחקנית מאיסה עבד אלהאדי או במקרה של שני תושבי מזרח ירושלים שחילקו ממתקים אחרי הטבח ושוחררו לביתם. גם בכנסת ישראל נאצלנו לאטום אוזניים ולקבל אמירות של חברי כנסת או אידיאולוגיה שלא עולה בקנה אחד עם קיומה של המדינה היהודית. הכלנו המון כדי לקדם את הדו קיום.
אך משהו נסדק. שתיקתם של הרוב הכמעט גורף של ערביי ישראל הייתה מצמררת לא פחות מהקולות שתמכו בחמאס. בייחוד, כעת, כשכבר אי אפשר להפריד בין חמאס לבין העזתים, לאחר שראינו שגם האוכלוסייה ה"חפה מפשע" בעזה חצתה את הגדר ולקחה חלק במעשים הברברים של אותו בוקר נוראי. לכן, ההתנערות מחמאס אינה מספקת יותר. היה ניתן לצפות מערביי ישראלי, שתנאי חייהם הטובים ביותר במזרח התיכון, לצאת במפגן תמיכה במדינה בה הם גרים כדי להראות לנו שהם חפצים בדו קיום לא פחות מאיתנו.
נכון, היו פה ושם פוסטים ברשת של ערבים שמתנערים מחמאס אך הם תמיד היו מסויגים ועסקו בקונפליקט האינהרנטי של החיים כאן ובמורכבות של חייהם - מה שהטיל דפי על כנות הפוסטים. האמת, שבתמימותי ציפתי שקולות כמו של יוסף חדאד ילכו ויתרבו, דבר שלצערי לא קרה. מה כן קרה? חובת ההוכחה התהפכה אחרי עשרות שנים בהם עמלנו על שילובם בחברה. כעת תורם של ערביי ישראל להראות שהם באמת רוצים בדו קיום, להפריך את הניתוח של האלוף בריק לפיו במלחמה רב חזיתית הם יפתחו חזית מבית כנגד האזרחים היהודים – כאמור נטל ההוכחה עבר אליהם ובמוקדם או במאוחר נדע אם עוד קונספציה קרסה או לא.