כשהתותחים רועמים, המוזות ממש לא שותקות. להיפך. הן עובדות בשיא עוצמתן. כולם כבר יודעים שהמשפט המקורי, שנכתב אי-אז בתוך טקסט של מחזה יווני, שובש והחליף צורות, ובכל מקרה לא התייחס לאמנות ואינו משקף מציאות; ההנחה שבעת מלחמה, נאלמת הרוח והיצירה האמנותית דוממת, היא הנחה שגויה מן היסוד.
איך מחליפים את נתניהו בעיצומה של המערכה? | פרופ' אודי זומר
כל מי שקורא את השירה ואת המסות הספרותיות המרגשות, כל מי שצופה בצילומים ונפעם מציורים – כולם פרץ של יצירה יוקדת בזמן מלחמה – יודע שזה האור המופלא, שמפציע דווקא בתקופה אפלה.
תיאטרון הקאמרי, כמו רבים, התגייס למערכה במגוון דרכים ואמצעים. מול ילדים ואזרחים וכמובן עם חיילים בכל רחבי הארץ. אנשינו מחבקים את כולם באהבה, במסירות ומכל הלב. כעת, אחרי למעלה מחודש של עצב אינסופי, אנו נערכים ומתכוננים להדליק שוב גם את אורות הבמה, לחזק את הרוח באולמות ובעולמות.
בימים הקרובים, תחת הנחיות הגורמים המוסמכים, בכוונתנו "לטפטף" בהדרגה קריאה מבוימת של מחזות "כאן ועכשיו-ישראלי מקורי בקאמרי", להעלות מופעים מיוחדים, הצגות, אפילו קומדיה. כי סוד החיים וטעם החיים, להשקפתנו, טמון באמנות. רק בגלל הרוח; בתוכי, בדמי, בנשמתי – שר שלומי שבת (למילים של מיכה שטרית), ומבטא דעת רבים.
כשהמחשבה כל-כך מטולטלת ומעורפלת, וקשה לנו כל-כך להכיל ולהבין את המציאות, אנשים זקוקים לכוח המרפא של היצירה האמנותית. לכוח המנחם של הרוח ולאור הפנימי של הנשמה. ייתכן מאד שלא כולם מתחברים למסר – בשלב הראשוני זה קשה יותר – אך אנו מאמינים שהאמנות, על צורותיה השונות, מכניסה לחיינו עוד פרספקטיבה. זה הערך הנוסף של התרבות, גם אם היא נדמית, לכאורה, לא רלוונטית. גם אם היא עדינה ורגישה, ובאופן טבעי נסוגה בימים של אש ועשן ורעש גדול.
מותר לכנות זאת אסקפיזם, אך זאת אינה בריחה ממציאות, כי אם הסחת דעת חיובית. במציאות שבה חיילים נהרגים ושכנים וחברים ומקורבים נורים, ומופגזים ונהדפים מבתיהם בלי היגיון ובלי שום סיבה, העיסוק בתרבות נראה כמו בריחה אל עולם דמיוני, אל גיבורים ספרותיים, אל מילים מנותקות. אך לא היא בלבד. צפייה והאזנה ברצף מחזורי בבעלי דרגות, בפרשנים וביועצים חמורי סבר, שמדברים על הכול ועל כלום, אינה העיסוק הראוי יותר במרחב הרוחני הצר, שעוד מאפשר לנו לפעמים לנשום ולשאוף אוויר צח.
התיאטרון הקאמרי, בכל הענווה והרגישות, מבקש להוסיף לחיינו אסתטיקה, דמיון, מענה רגשי ואור גדול של תקווה. ולכן אנו מזמינים את כולם להצטרף. המוזות שלנו לא שותקות; הן מעוררות השראה ומסייעות לריפוי הנפש.
הימים שעוד נכונו לנו / שיהיו נכונים, שיהיו רכונים / שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים... והאפלה תביא תבונה אל לילותינו / ועין תהיה בנו זבת דמעות רכות / של דבש בחלב. (עידית פאנק, חנן יובל).
הכותבת היא יו"ר הועד המנהל של תיאטרון הקאמרי , התיאטרון העירוני של תל אביב