בשבעה לאוקטובר התרחש בנגב אסון בקנה מידה היסטורי. כמעט חודש וחצי אחרי אירועי אותה שבת שחורה, ובעודנו מלקקים את הפצעים, אפשר לומר ללא היסוס - הנגב הופקר והמדינה לא היתה שם עבורו. הוא הופקר ביטחונית, מודיעינית, כלכלית וחברתית.
מוסדות המדינה הזניחו במשך שנים את האזור הגדול ביותר בארץ עם תקצוב חסר, תכנון לקוי, חוסר תיאום בין משרדים והיעדר ראייה היסטורית וגישה נטולת חזון ואחריות לאומית.
מעל לכל הכשלים עומד הכֶּשֶל המודיעיני. במשך שנים זעקה עמותת "ישראל למען הנגב" והטיחה ביקורת נוקבת על תפקוד המודיעין והצבא בכל מה שקשור לנגב, כולל לגבי הניסיון לשיבוש ומניעה של מעבר יחידות המודיעין לנגב, שחלק ממטרתו היתה להבטיח מודיעין טוב יותר לכלל המדינה.
בחמש שנים של מאבק עיקש של אזרחי הנגב אל מול הצבא, התברר לנו עד כמה עמוק החולי בצבא ובעיקר במודיעין ובקרב הקצונה הבכירה שלו. הם התעקשו שלא לראות את הרציונל הכפול של אותו פרויקט: הראשון, העברת כל יחידות המודיעין, הפזורות כיום במרכז הארץ ויושבות על קרקע יקרה, לקריה חדשה, אחודה ומתקדמת בנגב, המתאימה לצרכיו של צבא מודרני. השני, קריה שתבטיח ליחידות המודיעין את התשתית הפיזית והטכנולוגית הדרושה לפעילותן המיטבית, זאת לצד הצבת הנגב כאזור שעשוי להוביל את ישראל מבחינה כלכלית-טכנולוגית ודמוגרפית.
העובדה שקציני המודיעין הבכירים התנגדו למהלך ואף ניסו לטרפד אותו רק בשל "אי הנוחות" שצפויה להם, מאירה באור בוהק את כישלונם המבצעי והמוסרי בשבעה באוקטובר. מי שהתנגד למהלך ציוני כה חשוב לא פלא שנכשל גם מבצעית. אותה זחיחות, ציניות וכיפוף ידיים שהופגנו במערכה הראשונה שיחקו תפקיד גם במערכה האחרונה.
צעקנו, זעקנו, התרענו, אך אנשי המודיעין - שהצליחו לכפות את רצונם על ראש הממשלה - היו בשלהם. הממשלה לא העניקה עדיפות לפרויקט ואלמלא הפעילות הנחושה של העמותה - בשם תושבי הנגב - הוא היה יורד לטמיון ואיתו פעילות כלכלית של כ-60 מיליארד שקלים בשני עשורים ו-50,000 מקומות עבודה חדשים, כולל למגזר הבדואי. לקרוא ולא להאמין.
בעקבות פעילותנו שכללה גם עתירה לבג"צ ולאחר מאבק עיקש, שר הביטחון דאז, בני גנץ, הכריע לטובת העברת המודיעין לנגב והפרויקט כבר מתקדם בשטח.
סיפור הצלת פרויקט המודיעין מנע כישלון לדורות ומימושו מהווה הזדמנות היסטורית לפיתוח האזור, במיוחד לאחר האסון שפקד אותנו.
לשקם את הנגב כחובה קיומית לישראל
למרות שהקרבות נמשכים במלוא העוצמה, ובמקביל להכרעת המלחמה ופעילות נחושה להשבת כל החטופים והחטופות לביתם, אנו חייבים במקביל להסתכל קדימה ליום שאחרי המלחמה. המחשבה שלנו צריכה להתמקד בשאלות כיצד מחדשים את היישובים בעוטף ישראל, וכיצד עושים זאת בראייה עתידית של צורכי התושבים, המדינה והכלכלה.
בראשית קיומה של מדינה ישראל, הבין בן-גוריון הבין שהאתגר הגדול ביותר של המדינה הוא יישוב ופיתוח הנגב. זה נכון גם כיום. אין חולק, כי ישראל של שנת 2023 היא חזקה יותר כלכלית מישראל של המאה הקודמת, ולכן חובתה של המדינה להקצות את כל המשאבים הנדרשים לאתגר של שיקום ופיתוח הנגב במציאות הנוכחית.
זוהי קודם כל חובה מוסרית קדושה כלפי התושבות והתושבים, שנאלצו להתפנות לאחר שנחרב ביתם ועולמם. לא פחות, זוהי חובה כלפי הנגב שקופח לאורך השנים וזקוק להתחדשות ולקפיצה קדימה. לאור קיפוח העבר ולאור האסון שפקד אותנו, מדינת ישראל, ובראש ובראשונה ההנהגה שלה, מחויבות להעמיד את שיקום הנגב ופיתוחו בראש סדר העדיפות הלאומי, ובאופן מיידי. יותר מכל, כפי שחזינו בשביעי לאוקטובר, זוהי חובה קיומית לישראל כולה.
שיקום וחידוש הנגב צריכים להתבסס על עוגנים כלכליים, ביניהם גם מעבר צה"ל לנגב כאמור. בדרך עליהם לשאוב השראה ממודל הפיתוח של הקיבוצים ויישובי הספר, שבנוסף לאמונה בהתיישבות כצורך ביטחוני ("במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו"), הם בנו תשתית כלכלית איתנה שאפשרה את קיומה של ההתיישבות ואת שגשוגה לאורך זמן - מפעלי תעשייה, חקלאות מתקדמת, ארגונים כלכליים, טיפוח חדשנות טכנולוגית וקידום היצוא.
לבסוף, זו חובה כלפי עצמנו להגשים את חזון בן-גוריון על פיתוח הנגב. זו במיוחד חובתה של ההנהגה, שעד היום נשאה את שמו של בן-גוריון לשווא, פיזרה הבטחות ללא כיסוי ולא דאגה להכין וליישם תוכנית לאומית רבת תנופה והיקף לעתידו של הנגב המופקר.
בשורה של תקומה והתחדשות
האסון שפקד את ביתנו יוצר גם הזדמנות, וזו לא קלישאה. זוהי השעה לתקן עוול היסטורי לבנייה מחדש, לשיקום ולתיקון משגי העבר. אך אסור להסתפק רק בשיקום. הבנייה מחדש צריכה לייצר מציאות חדשה וטובה בהרבה מזו שהייתה קיימת קודם למלחמה.
מעבר להבטחת השקט והביטחון, עלינו להבטיח שדין הנגב בכלל ועוטף ישראל בפרט, יהיה כדין תל אביב וירושלים מכל הבחינות.
החברה הישראלית שלאחר השבעה באוקטובר לא תהיה עוד החברה שלאחריה. האסון שנחת עלינו בחג שמחת תורה, הציף שאלות שבמשך שנים נדחקו הצידה ועכשיו הן עולות מחדש למרכז הבמה. אנחנו נתבע עשייה ונעקוב אחר הביצוע, בכל הכלים שעומדים לרשות אזרחים בחברה דמוקרטית.
הנקודות מתחברות לאורך ההיסטוריה היהודית. כפי שהפואמה של ביאליק "בעיר ההריגה", שנכתבה בעקבות פרעות קישינב, זעזעה את העולם היהודי של זמנו, הפכה למעצבת תודעה ומגדירת זהות והניעה את העלייה השנייה והשלישית, אני מאמינה כי גם הפוגרום בנגב המערבי יעורר כוחות גנוזים בעם ישראל וידחוף אותו קדימה, בנחישות, לבנייה מחדש.
מאור הנר, איבים, זיקים וכיסופים, ממבקיעים, יד מרדכי ונתיב העשרה, תצא הבשורה החדשה - בשורה של תקומה והתחדשות, בשורה של בנייה, צמיחה ושגשוג. נבנה מחדש את המדינה - צבאית, כלכלית וחברתית - עם תשתיות פיזיות וטכנולוגיות מתקדמות וחברה אזרחית איתנה, לצד צבא חזק ומשופר. הבשורה הזו צריכה להדהד בכל הארץ והיא צריכה להיות סמל ומופת - הצהרה כלפי עצמנו וכלפי אויבנו מסביב שלעולם לא נובס ותמיד נקום מחדש טובים וחזקים יותר.
זו תהיה ישראל חדשה, עוצמתית ומתקדמת, שהנגב הוא עמוד האש ההולך לפניה.
הכותבת היא מנכ"לית קבוצת לוצאטו, פעילה חברתית ואשת ציבור. יו"ר עמותת "ישראל למען הנגב" ויו"ר הועד המנהל של עמותת "יחדיו" וחברת מועצת עומר מזה 25 שנה.