בבוקר היום הגדול, המרטיט הזה, שבסיומו, בעזרת השם, נחבק ילדים השבים לגבולם עם חיתול ומוצץ ובקבוק; בבוקר הנורא והנשגב הזה, שבו, בעזרת השם, נלטף ביד רועדת צללי אדם שראו ושמעו וצרחו יותר ממה שהנפש מסוגלת לקלוט; בבוקר המזוויע הזה, שבו אמהות ואבות יעמדו מול פתח גאולה או סיוט מבית מטבחו המדמם של ארגון הטרור הברברי, ויבדקו כמו רולטה רוסית מהפכת קרביים מי בחוץ, מי בפנים, מי נבחר, מי נשאר, מי לחיים ומי למוות בחיים, מי לחופש ומי לתהום, מי יוצא, מי נשאר, מי ישוב, מי שלא, מי יזעק ויתנפל על צוואר, מי יזעק ויתפלש בעפר.
כך תתבצע העסקה | ישראל לא תודיע הערב למשפחות החטופים שחמאס יעביר
אוי. ואוי. ואבוי. בבוקר הזה, המטלטל, המלא על גדותיו בתקווה אדירה ובפחד מצמית, אני רוצה לבקש מכם, משפחות השבויים, סליחה גדולה.
לא אני צריכה לבקש אותה כי לא אני צווחתי עליכם כאחרונת הבהמות בדיוני הכנסת. לא אני נזפתי בכם ברשעות וקראתי לאחד מכם, שזעק על חיי משפחתו, “חצוף”. לא אני חטפתי בכוח הזרוע חיבוק מאולץ לצורכי פרסום ורייטינג אחרי שנהגתי כבריון ערל לב מול אסונכם הנורא. לא אני ביישתי אתכם מול דלתות נעולות בפגישה שסוף־סוף הואילה בטובה להתקיים.
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובשם הבושה והחרפה הזו אני מבקשת מכם, משפחות חטופים אמיצות, סליחה ומחילה על הממשלה שלי ושלכם שלא די שהפקירה, גם פגעה והשפילה עד עפר. בשבוע הראשון למלחמה היא אפילו לא הסתכלה לכם בעיניים. לא לכם אישית בלבן של העיניים שמזמן הפך אדום עכור, ולא עליכם כקבוצה נואשת לבשורה.
לבושתה של מפלגת עוצמה יהודית המופקרת, עשו עליכם סיבוב פוליטי מכוער בדיון המיותר על חוק גזר דין מוות למחבלים הארורים. לאף אחד לא היה דחוף לטפל בזה בדיוק כשמתגבשת עסקת שבויים רגישה – תקווה ראשונה, קלה כענן על פנים עייפות בדרך אפלה. התחננתם בדמעות לחכות ולדחות כי חיי היקירים על הכף והחרב על הצוואר. הפצרתם להיות בצד החיים ולא בצד המוות, אבל איתמר בן גביר, לימור סון הר מלך, אלמוג כהן ושות’ לא שעו ולא שמעו והפכו את הדיון לקרקס פוליטי מחליא. כשבן משפחה של חטופות פרץ בבכי, גאו רגשותיו העדינים של בן גביר עד כדי כך שאנס אותו לחיבוק פוטוגני בעל כורחו. אחר כך הזדרז להעלות את הצילום לרשת החברתית. כשבן משפחה אחר דיבר מדם לבו, אלמוג כהן התגולל עליו בצרחות “אין לכם מנדט על הכאב”. אפילו גנץ רפה המזג יצא מגדרו כשהגיב על החרפה הזו וכינה את יוזם הדיון “מחבל במאמץ המלחמתי ופוגע בחברה הישראלית”.
אני רוצה לבקש מכם סליחה, משפחות חטופים ושבויים, על הרגע המזוקק בביזיונו, כשסון הר מלך העזה לטנף עליכם קבל עם ומצלמה. אותה חברת כנסת שהפגינה עוד לפני המלחמה התנהלות מוסרית מהסוג הנחות ביותר, כשהתמוגגה מ”הצדיק הקדוש” הרוצח עמירם בן אוליאל שהעלה באש תינוק ואביו ואמו.
אני רוצה לבקש סליחה ומחילה במקומו של ראש הממשלה, שהבטיח שייפגש עם כולכם, וכשהגעתם, הודיע שיש מקום ל־90 אנשים בלבד והשאיר את חלקכם בחוץ. הייתן שם, אמהות לחיילים, אחרונות בשרשרת המזון בשחרור חטופים, ששלחתן בנים אהובים מחמימות הבטן הרכה לזוועות השבי. מה כבר ביקשתן למען השם? שראש הממשלה יחזיק לכן את היד, שיקשיב, שרק יראה אתכן. באיזו צורה גסה, משפילה, חובבנית, הוא השאיר אתכן מחוץ לדלתות והמאבטחים לריב, להידחק, לדפוק בידיים פצועות, להתחנן שעה ארוכה בגשם שוטף. כי אין מספיק מקום למפגש מאוחר מדי שידעו עליו מראש והוא דחוף וערכי ומכונן.
אומרים שנהגו בכם ככה כי אתם מהשמאל. כי אתם מהמחאה. כי אתם לבנים, פריבילגים, ישראל הראשונה או אירופה השלישית. האמת המרה הרבה פחות מתוחכמת: יש פגם עמוק מאוד באמות המידה המוסריות של כל מי שנטל בזה חלק. ולכן דווקא בבוקר הגדול הזה מגיע למשפחות החטופים חיבוק וחיזוק פי שבעה. בגרון נחנק, בנשימה נעתקת, כשהסרטים הצהובים והתמונות הצבעוניות והדיסקיות המקרקשות מתערבבים לכדי תפילה אדירה שאין לה קצה ושיעור והיא מהלכת מסוף העולם ועד סופו: ושבו בנים לגבולם.