המלחמה בעזה יצרה מצב חדש שבמסגרתו ניתן ליזום פעולה שרבים בעולם משתוקקים לה שנים ארוכות: חיסול סוכנות הסעד והתעסוקה של הפליטים (אונר"א). בפועל, הארגון המסועף והתקדימי של האו"ם מנציח את הפליטות הפלסטינית במקום לטפל בפליטים ולשקמם – שזה ייעודו המקורי. אונר"א הוקם על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב־8 בדצמבר 1949, "כדי לממש סעד ותעסוקה לפליטים הפלסטינים" והחל לפעול במאי 1950. רבים נוטים לראות בהקמת אונר"א מעין סוכרייה לציבור הפלסטיני שחש מושפל וכואב אחרי הנכבה של 1948. "תיקנו עוול אחד (מדינה ליהודים אחרי השואה) בעוול אחר (הפליטים הפלסטינים)", מתוודים עד היום ברבות ממדינות אירופה, "והתיקון היה מתבקש".

הדרך ההפוכה: חמאס מתכוונת להמשיך לפעול בנוסחה הדומה לזו של אש"פ בזירות אחרות
מי באש? זעקתן הנכונה של משפחות החטופים

נכון להיום אונר"א מעסיק כ־30 אלף עובדים בתקציב של כמיליארד דולר שאליו מצורפים באופן קבוע "תקציבי חירום". הארגון הוא בעיקר ספק תעסוקה לתושבי המחנות. בעזה, 13 אלף העובדים שמשתייכים לחמאס יצרו זהות מוחלטת בין ארגון הטרור לאונר"א והדבר בא לידי ביטוי בחיי היומיום כמעט בכל תחום.

מצבם העגום של המחנות, הסיכונים של התפרצות מגיפות, המראות של הביוב שזורם ברחובות, ובעיקר העוני והעליבות, היוו כר פורה להיווצרות תאי טרור במחנות אלה. קשה לראות כיום את כלל הארגונים הפלסטיניים, מפת"ח ועד חמאס, פועלים ללא התשתית הארגונית שנבנתה במחנות הפליטים בחסות האו"ם הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה. השימוש במחנות, בכלי הרכב ובנכסים השונים של האו"ם לטובת מעשי טרור הוכח כבר מעל ומעבר לכל ספק סביר, ומקבל כמעט מדי יום חותמת נוספת בדמות סרטונים שמשחרר דובר צה"ל. הנהלת הארגון שאיננה פלסטינית לא הצליחה לבלום את הפיכתו של אונר"א לאגף של אש"ף באיו"ש ושל חמאס בעזה.

מזה שנים נעשו ניסיונות על ידי מדינות עשירות לשקם את ארבעת מיליוני הפליטים החוסים במחנותיו של אונר"א. ברם, אינטרס משותף של אש"ף שמעוניין להנציח את הבעיה הפלסטינית ושל האו"ם שרצה לשמר את הארגון כנכס, מנע את חיסול אונר"א שמתאמץ להצטייר כגוף הומניטרי ונקי. גם האיומים לפגוע בתקציבי העתק של הארגון, כפי שדרש הנשיא טראמפ, לא ריפו את ידי אנשי הארגון שעמלים לטפח מסכנות על גבם של הפליטים. דווקא התושבים עצמם, דור שני ושלישי לפליטות, שמחו לשמוע על תוכניות השיקום וההתחדשות. "ראשי אש"ף וחמאס גרים בווילות מפוארות, הם שולחים את ילדיהם ללמוד במדינות המערב", טוענים במחנות, "ואותנו הם משלים במילים: 'תסבלו עוד מעט... השמחה קרובה'".

מלחמת "חרבות ברזל" היא קו פרשת מים למספר תופעות שקשורות לרצועת עזה, אולם בראש ובראשונה היא חייבת להיות נקודת פתיחה לפיילוט לפירוק מחנות הפליטים ובניית מגורים ומוסדות חינוך, רפואה ורווחה חדשים ומודרניים לאוכלוסייה הפלסטינית. אסור ששום עקרונות של "עמידה איתנה" או נימוקים בשבחו של הארגון כ"מציל את הפלסטינים" יעמדו בדרכה של הקהילה הבינלאומית למפעל האנושי והחיוני הזה של שיקום הפליטים. 

הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, לשעבר יועץ משרד הביטחון לענייני ערבים, ראש התיאום הביטחוני בשטחים ומושל נפות ג'נין ובית לחם במנהל האזרחי